סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 5

אני רוקדת בסלון. הספוט הטוב ביותר הוא בין החלונות למקרר. זה המקום עם הכי הרבה מרווח בחלל המרכזי של הדירה התל אביבית שלי וגם – בונוס – זה מול המראה.
אני ומראות זה סיפור אהבה של שנים. אני אוהבת להסתכל על עצמי וגם לדבר אל עצמי מאז שאני זאת אני. לפני כמה שנים קראתי שזה הרגל שמצביע על אינטליגנציה, אבל תכלס יש הרבה מחקרים שמראים שכל דבר כמעט מעיד על סוג של אינטליגנציה אז אני לא מייחסת למחקר משמעות. אני כן יודעת שיש לי יכולת ביטוי גבוהה ושחזרתי להבין שאני החברה הכי טובה של עצמי, אז כנראה שזאת עוד סיבה לאהבה שלי למראה. וגם, כן, אני חייבת להודות, המראה החיצוני זאת נקודה פגועה אצלי ואני עדיין אוהבת לוודא את ההופעה שלי. גם לחייך למראה אני אוהבת. זה מפריש בטוח חומרים מהמוח, חומרים שעוזרים לרומם את מצב הרוח.
מצב הרוח שלי מרומם ביותר היום וגם יש לי אנרגיה. אתמול בערב יצאתי לריצה, לבשתי טייצ' ארוך כי נהיה כבר קריר מדי למכנסיים הקצרים שלי. אני משייכת הרבה דברים לריצה. בגלל זה התעקשתי דווקא לרוץ ולא לעשות הליכות.
לפני חמישה חודשים הפסקתי לעשן, בשורה טובה לכל הדעות. לא הייתי מעשנת הרבה סיגריות, אבל כן עישנתי מדי פעם סיגריות נקיות של טבק. רוב העישון שלי היה של ג'ויינטים, וכמו רוב הישראלים גם אני גלגלתי את הוויד עם טבק וככה הגעתי למצב שהייתי מגלגלת ג'ויינט בחמש בבוקר לפני יום צילומים וממשיכה לעשן במהלך כל היום. יש מלא כאלה בסביבה שלי, סטלנים כבדים זה נקרא. מכורים לג'ויינטים. בחו"ל בטח צוחקים עלינו הישראלים, על הרגל העישון הרע הזה. בכל מקרה, לפני חמישה חודשים הבנתי שיש סיכוי שכאב עמוק באוזן שלי נגרם כתוצאה מעישון. ישבתי אז בבית ותוך כדי עישון שאכטה הסכמתי להסתכל במראה של עצמי ולא רציתי להיות הבחורה הזאת שממשיכה לעשן למרות שהגוף שלה אומר לה די. אז לקחתי החלטה. אני טובה בהחלטות, ולקחתי החלטה ששינתה אצלי הכל. כנראה שלפני כן לא הייתי מוכנה לכל הטוב הזה אבל עכשיו אני כבר עמוק עמוק בטוב שיש בעולם. הגמילה מהטבק פתחה בפני קודם כל את הסטלה הנקייה, שהיא טובה בהרבה מהסטלה המזויפת של הג'ויינטים הישראלים. יותר מאוחר גיליתי גם את עצמי והבנתי שכל השנים האלה של העישון והמיסוך הממסטל שבו הייתי פשוט חסם אותי מעצמי. יש סיכוי שזה נגרם משילוב של דברים, אבל זה בטוח קשור גם לפחד שלי מעצמי, הפחד לכאוב, הפחד להתאכזב, הפחד להרגיש. כל עוד הייתי ממוסכת, יכולתי פשוט לשבת בבית ולא לעשות הרבה.
ההפסקה בטבק הביאה לעליה במשקל שידעתי לעצור בזמן. כל האנשים סביבי די צוחקים עלי וברור לי שאני לא יכולה להתעכב על זה גם פה, אבל תזכרו כמה אני אוהבת את המראה ובבקשה אל תשפטו אותי, כי גם אני בתהליך של החיים משחררת את עצמי אט אט מדפוסים ואמונות. בכל מקרה, הבנתי שאני צריכה לרדת 2 קילוגרמים כדי להמשיך ללבוש את המכנסיים שלי שהפכו מדויקים מדי על גופי החטוב. תמיד היה לי גוף טוב. הייתי רזה ו3 אחיותיי רזות ואנחנו משפחה של רזים אז ההתמודדות עם המשקל היא תופעה נדירה וחריגה אצלנו במשפחה. לקח לי רגע להבין מהן הפחמימות ומהם השומנים וכל החלוקה הזאת. אני כנראה עדיין לא לגמרי מאופסת על הדברים, אבל בגדול הפסקתי לגמרי את צריכת הג'אנק המוגברת שלי. התחלתי לאכול יותר סיבים ומה כל מה שקשור לבריאות ומשקל. התאהבתי בתיאבון שלי שפתאום נהיה נוכח בחיים שלי. בעבר תמיד הייתי מעלה במשקל, כשגבר היה נכנס לחיי. כשהייתי במערכת יחסים, אז הגבר היה דואג למזון שלי וככה הייתי עולה כמה קילוגרמים כמה חודשים אחרי ההיכרות. העלייה במשקל היתה מכניסה אותי למצב קפוץ, לא אהבתי את הגוף שלי מלא אפילו קצת (תזכרו את המראה), התחת שלי היה נראה לי פתאום גדול מדי והירכיים היו מודגשות. כמובן שאף אחד מסביבי לא חשב כמוני. הבעיה היא אצלי ועכשיו, לפחות, אני מודעת לזה וסותמת. בכל מקרה, בדרך כלל ההשמנה היתה הסימן לסוף היחסים הרומנטיים. אבל עכשיו, בחודשים האחרונים, העלייה במשקל היא בזכות זה שאני הזנתי את עצמי, אני יצרתי מציאות שבה טוב לי עם עצמי ובגלל זה העליתי במשקל. נכון שגם הטבק קשור, אבל בבסיס הכל קשור גם למצב הנפשי. כשהייתי מאוהבת ואהובה אז היה לי טוב והשמנתי ועכשיו, בשנה האחרונה, אני אוהבת את עצמי ועסוקה בללמוד איך לאהוב את עצמי.
אז החלטתי לרוץ. כן, עשיתי שינוי בתזונה שלי גם כן וגם בדקתי והבנתי שכל היוגה והשרירים שנהיו לי גם כן הוסיפו לי למשקל והם גם אלה שגורמים לי להראות פשוט נפלא בתקופה האחרונה. אבל הרצון לרדת במשקל מבלי להרעיב את עצמי ולהכניס את עצמי לתודעה של הישרדות, חוסר ורעב, גרמו לי להבין שריצה היא הספורט בשבילי.
והריצה הכניסה לי גלים של אופטימיות לחיים. גלים של אנרגיה וצחוק. זה נכון שאומרים שספורט עושה טוב, רק אנחנו אלה שצריכים להגיע למסוגלות ולרצון לעשות לעצמנו טוב.
אני עוצרת את הריקוד שלי והולכת לשטוף את הפנים. זיעה זה גם דבר טוב, כי זה אומר שאני בתנועה.
עברו 3 ימים מאז הלילה שלי ושל דניאל. הוא סימס לי יום למחרת הבוקר שעזב שהוא ישמח לראות אותי שוב, אבל אני נכנסתי לסחרור של עבודה אז קבענו לשישי. אני עדיין לא יודעת מה בדיוק הרצון שלו, אבל אני מזכירה לעצמי שאני עדיין לא יודעת גם מה הרצון שלי. חשבתי על זה בימים שעברו, לא חפרתי אבל כן העמקתי והבנתי שזאת הזדמנות גם עבורי לבחון את ההתנהגות שלי במצבים מסוימים כי הרי כבר ברור לי שגם בצד שלי יש לא מעט חסימות וחסמים, הרגלים רעים ודפוסי חשיבה שמונעים ממני את האהבה שאני כל כך רוצה.
אני מוצאת את עצמי מדמיינת אותו לעיתים. אתמול בערב בזמן החזרה, כשלימור ואסי קיללו וצרחו אחד על השני בחדר בו עבדנו אני דמיינתי את הידיים של דניאל על הגוף שלי ואז עליתי לחיוך שלו ונתקעתי עליו לרגע קט ושחררתי. זה החלק החשוב, שפעם לא הייתי עושה. פעם הייתי נתקעת בדמיון, רוצה להפוך אותו למציאות. הייתי חיה בראש של עצמי והמציאות לא היתה משתווה. עכשיו, אני משחררת את הדמיון, כדי שליקום מרחב עבודה.
הרפיה. לא להיאחז, בכלל בחיים. לדעת לשחרר ואז אולי גם להיות משוחררת בעצמי. וכל הזמן לנשום. שאיפה ואז נשיפה.
לא להחזיק את דניאל בראש. לתת לו לעלות ואז להתפייד אל חלל המציאות שלי. לקום, לשתות קפה ואז שייק, לכתוב דפי בוקר. להתחיל לעבוד בבית ואז לצאת למשרד. לפגוש את עומר ואת המפיק שמחייך אלי ויש סיכוי שהוא מעוניין בי, שזה נחמד בכללי. לדבר עם השחקנים, לדבר עם עומר הבמאי, לדבר עם העוזרת של עומר ואז שוב עם המפיקה. לעשות תיקונים על התסריטים, לאכול ארוחת צהריים שהבאתי בקופסא. ארוחת צהריים שאני הכנתי בעצמי. ללכת לשירותים, לעשות קקי וליהנות מהידיעה שהעיכול שלי חזר להיות סדיר כמו שאני אוהבת ורגילה. לחזור הביתה בשעות הערב המוקדמות, לפעמים המאוחרות. לצאת לריצה או לשים לק בציפורניים של הידיים וגם של הרגליים. להתקלח, לחפוף, להכין לי ארוחת ערב. לעלות על המשקל ולא להבין איך אני עדיין לא מצליחה לרדת קילו אחד. לאדות וויד בוופורייזר, לצפות בסדרה בינונית בנטפליקס, לפעמים לצייר בצבעי מים אם יש לי כוח פיזי או השראה.
ללכת לישון.