הרועה

הרועה/ אייל אליה

שחר מצא עצמו בתוך הפילבוקס.
"מה המשמעות של המילה הזאת 'פילבוקס' בכלל?" שאל את החבר'ה. דיוויד, אחד הלוחמים בפילבוקס הסביר לו שהמילה נובעת מהמילה האנגלית " pill" בגלל שבמלחמת העולם הראשונה הבריטים לא הבינו מה הם המבנים המוזרים האלה של הגרמנים שנראו כמו גלולה. דיוויד הגיע מניו יורק לארץ לאחר שסיים תואר באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית- הרווארד, ורק בשביל להתגייס לצבא. הצחיק את שחר ש"הציונות"- מה שהיה חלום חייו של דיוויד, נתפס בעיניו כמציאות האכזרית שלנו. הוא עצמו כינה את החלום הזה "פראייריות". "צריך לצאת לסיור, לבדוק שהאזור נקי", אמר מי שהוגדר כמפקד המוצב, יובל. "מסתובבים פה הרבה רועי צאן, וחייבים להסביר להם שאסור לעבור את קו הטרסות שנמצא כמאה מטרים מהפילבוקס". הלוחם הרביעי בפילבוקס היה שליכטמן, מורה לתנ"ך במקצועו האזרחי. שחר חיבב אותו כיוון שהייתה לו גישה צינית ומשעשעת לחיים, והוא נהג לספר משלים מעניינים מהתנ"ך. למרות ששחר סלד מדתיים, השיחות עם שליכטמן נעמו לו והם נהנו להסתייף ולעקוץ איש את רעהו.

33 שנים מלאו לו בחודש שעבר. כבר לא ילד היה אך גם לא חש עצמו ממש כמבוגר. אחרי הכול הוא היה רווק, והמחויבות האמתית היחידה שהייתה לו, כך נהג תמיד לומר להילה זוגתו, היא לבעל הבית שלו בכל עשירי לחודש. את הילה הכיר בקיץ שעבר בתיווכו של חבר משותף. היא הייתה צעירה ממנו במעט, אחרי פרידה לא פשוטה, והוא גילה באופן מפתיע שתפיסות החיים שלהם דומות למדי ושיש להם תחומי עניין משותפים, זה הספיק. לכן כאשר סיימו את החוזה בדירותיהם הקודמות המעבר למגורים משותפים נראה היה הגיוני. למרות שיצאו יחד רק במשך חצי שנה, שיקולים כלכליים וענייני נוחות דחפו בסופו של דבר למהלך הזה. "לעתים צריך לזרז עניינים", כך נהג לומר עם נימה של השלמה מסוימת עם גורלו, לחברים מהמשרד.
"יאללה מזרחי, תזדרז ובוא נתקתק את הסיור הזה ונעיף את הרועים מפה. הם קלטו שנכנסו חבר'ה חדשים לפילבוקס, והם מנסים לבדוק אותנו". שחר חשב לעצמו שהעניין מגוחך, הרי מדובר פה בסך הכול בכמה רועי צאן שמאכילים את המרעה שלהם. "אין בעיה יובל, יאללה בוא נצא אני מוכן" אמר בהכנעה. הם יצאו מהפילבוקס, שלושה לוחמים במיל' ואחד שנשאר לשמור במגדל. תוך שהוא מתבונן בגבעות הירוקות המשתפלות החל ממדבר יהודה ונשפכות אל עבר הים התיכון, חשב לעצמו כמה הזויה הסיטואציה בה הוא נמצא. הגבעה עליה הם ניצבו הייתה הגבוהה ביותר מבין הגבעות בשטח וניתן היה לראות ממנה את כל הסביבה ואף את פאתי העיר חברון. כל ההתרחשות נתפסה בעיניו כסוריאליסטית לחלוטין. עו"ד תל אביבי, מורה לתנ"ך ירושלמי, ותסריטאי קיבוצניק מובטל נמצאים בשטח היפהפה הזה בעונה הכי יפה שלו בשנה, לבושים באפודים וחבושים בקסדות. נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה, חשב. הרי הכול כל כך פסטורלי, מה לעזאזל אני עושה פה? אין ספק שזוהי הפעם האחרונה שלי אמר לעצמו. "שליכטמן זאת הפעם האחרונה שאני בא למילואים, אתה תתגעגע אליי" סינן לעבר חברו. הם החלו מתקרבים לעבר רועי הצאן בתנועה איטית כאשר יובל צועק לעברם בערבית " רוח מן הון", או בעברית "לכו מכאן". שחר הביט ברועי הצאן. היו שם שני נערים בערך באמצע שנות העשרה ולצדם עוד שני ילדים קטנים שנראו לו כבני 7 או 8 לכל היותר. הרועים לא נבהלו ונראה היה שהם רגילים לנוהל. הם החלו מסמנים לכבשים להתחיל לנוע במורד השלוחה.
בכל בוקר היה נע שחר אל המשרד. המשרד היה חלק נכבד מחייו בשנים האחרונות. הוא הגיע אליו מידי בוקר בדיוק בשעה 9:00. כמובן שהיה חייב לצאת כל פעם מהבית כשעה וחצי לפני כן, כדי לא להיתקע בפקקים המעיקים של המרכז, שהרי איחור לא היה בא בחשבון. את הקפה הקבוע היה קונה בסניף חנויות הנוחות הסמוך לביתו. תוך כדי הפקקים הספיק לעבור על מיילים, דבר שחסך לו כמה רגעים בתחילת היום. משרד עורכי הדין מוקם בקומה גבוהה בבניין משרדים גדול בתל אביב. פעם הוא היה הולך לשם ברגל, אבל מאז שהוא והילה עברו לאזור מזרחי יותר (או במילים אחרות- גבעתיים), הוא נאלץ לנסוע לשם ברכב כי הילה לא הרשתה לו לקנות קטנוע. הוא נכנס ואומר שלום לכל מי שלא איחר, מפלרטט קלות עם המזכירה של הבוס, שותה עוד קפה ומתיישב אל מול המחשב ובוהה.
מבטו של שחר נעצר והוא מצא עצמו מתמקד בתנועת הכבשים. הן היו נראות לו כחושות והוא שם לב שהן נעות כמקשה אחת בכיוון הירידה. הייתה שם אחת שהלכה ראשונה כמה מטרים לפני האחרות וכמו פתחה להן את השטח, ואחריה עוד אחת שכאשר החלה לנוע, נע כל העדר אחריה. נדמה היה לו שהיא מנהיגת העדר. שאר הכבשים החלו הולכות אחריה, והוא שם לב שהן חיסלו את העשבייה שהייתה במקום. הכבשים היו קשובות לחלוטין להוראות הרועה, ונראה היה לשחר שהן נותנות בו אמון רב. הרועה מצדו נראה מאוד טבעי בסיטואציה. חייה מעניינת היא הכבשה. כל כך קלה לגידול, הולכת יחד עם חברותיה כל הזמן, בלי לשאול שאלות, בלי לדעת לאן, בלי לדעת מה צופן לה העתיד. "מה שמייחד את הכבשים ועושה אותם כל כך נוחות לרעייה" אמר שליכטמן "הוא שהן נעות תמיד ביחד והם יכולות להסתפק בעשבים, מכיוון שהן צריכות רק עמילנים, תאית או סוכר". "שליכטמן אתה אוהב אותן רק כי הן מעלות גירה, מה שאומר שהן כשרות להסתובב על המוט של השווארמה" פלט לעברו יובל. "האמת שאני מעדיף אותן על שיפוד, אבל תודה על ההבנה" השיב לו שליכטמן בנימה סרקסטית קלה שהבהירה את דעתו על יובל. שחר המשיך להביט בהשתאות אל עבר הכבשים העושות דרכן במורד הגבעה. משהו בהן סיקרן אותו. הוא הסתכל על הנערים שרועים את העדר בטבעיות כאילו נולדו לעשות זאת. איך הן מסתובבות להן בחופשיות בטבע, בעוד שאנחנו כלואים כמו חיות ירוקות בכלוב מבטון. תחושת קינאה החלה מקננת בו. לא סתם כל המנהיגים הגדולים בתנ"ך כמו אברהם ודוד המלך החלו את דרכם בתור רועי צאן, הרי ברור שצריך כישורי מנהיגות כדי לרעות עדר. הלוואי ויכולתי לחיות כך חשב, והסתובב חזרה לעבר המוצב.

הוא אמנם היה בחור חילוני כשר, אבל זה לא אומר שלא היה לו אלוהים. לאלוהים הזה קוראים בני שפיגלמן, שותף בכיר במשרד שפיגלמן- לאופר ברניצקי ושות', והבוס הישיר שלו. בשעה 11 בכל יום הוא נכנס לשפיגלמן, מקור ההשראה שלו. שפיגלמן היה מעין זאב בעור של כבש, איש שהחל כעורך דין זוטר במשרד והפך במהרה לשותף בכיר תוך שהוא זוכה בכמה מהתיקים היותר מפתיעים בעולם הביטוח, והיום הוא רועה את עדר עורכי הדין במשרד. שחר תמיד תהה לעצמו איך זה שבמשרדי עורכי דין ורואי חשבון, תמיד השותפים הם אשכנזים, ולמה אין משרד כמו 'בוזגלו-אבוטבול את אברג'יל' לדוגמא. האמת שלא רק בגלל זה הוא לא חשב שיוכל להיכנס שותף במשרד. אחרי הכל אם להיות מציאותיים, והוא אכן היה בחור מציאותי, שם משפחתו הוא מזרחי. אך לא זאת הייתה הסיבה, פשוט לא באמת הייתה לו האמביציה הדרושה לעניין וכאב הראש הזה לא היה בשבילו. יש אנשים שנולדו להנהיג. הוא, כך חשב לעצמו תמיד, נועד להיות חלק מהעדר.

בשעה שלוש לפנות בוקר הגיע תורו של שחר לעלות לשמירה. שליכטמן העיר אותו בעדינות. הוא עשה עצמו קם, למרות שכלל לא הצליח להירדם. מוחו פעל בקדחתנות והוא לא מצא מנוח. השמירה שלו הייתה אמורה לארוך כשעתיים עד השעה חמש לפנות בוקר. הוא התיישב על הכיסא במגדל והחל מסתכל דרך אמצעי ראיית הלילה. הזמן הזדחל לאיטו והוא לא הבחין בשום דבר מיוחד. בערך בשעה רבע לחמש נגלה מחזה מוזר לעיניו. עדר כבשים קטנטן החל מתקדם אל עבר הפילבוקס. שחר הסתכל לעברם כשהוא מחפש את הרועה, אולם הוא לא ראה איש בסביבת הכבשים. הוא העריך את מספרם של הכבשים בכעשרים עד עשרים וחמישה (בכוונה דילג על הכבש השישה עשר כדי לא להירדם בשמירה). שחר הביט בשעון וראה שהגיע השעה להעיר את מחליפו. כשניגש להעיר את דיוויד, לא סיפר לו דבר על המקרה המוזר. לאחר שאיחל לדיוויד שמירה מהירה, יצא מהפילבוקס לאיטו כאשר הוא לוקח עמו זוג ג'ינס מרופט שהיה לו בתיק, וחולצת טי שירט קצרה. הוא החליף בגדים במהירות בתא השירותים והתגנב אל מחוץ למוצב בצעדים איטיים והתקדם באיגוף לכיוון העדר הקטן.

השעה הייתה חמש אחה"צ כששחר נכנס במהירות לביתו כפי שהיה נוהג לעשות מדי יום באותה השעה. הילה הייתה עסוקה באימון השבועי שלה, בו היא דואגת לחטב את גזרתה. שחר אהב לראות אותה חוזרת מיוזעת, זה היה אחד מרגעי השיא שלו בשבוע. הוא נכנס וכהרגלו הניח את תיקו על השולחן. לאחר מכן ניגש אל המקרר, כמו בכל יום כשחזר מהעבודה, כדי לראות אם קיימת אפשרות זלילה מיידית. המקרר לא האיר לו פנים וכל מה שמצא היה כמה גביעי אקטיביה, קוטג', חומוס וירקות. הוא החליט לחכות להילה והחל צועד במסלול הקבוע לעבר הסלון, לכיוון אהובתו הנצחית והנאמנה, הספה. הוא התיישב בעצלתיים והדליק את מכשיר האל סי די החדשני והגדול שהונח כמו פסל במרכז הסלון. זיפזופ מהיר בין ערוצי הספורט ותכניות האקטואליה העלה חרס בידיו.

נדמה היה לו שהכבשים המתינו רק לו. הן לא נעו, והסתכלו לעברו. הביטוי "עדר ללא רועה" הפך למציאות למול עיניו והוא הבין אותו פשוטו כמשמעו. הוא החל מתקדם אל הכבשים והרים מקל שהיה לידו. שחר הפנה את מבטו אל עבר הפילבוקס ולא ראה את ראשו של דיוויד. מצוין, חשב, הוא בוודאי מנמנם בעמדה או יושב לקרוא ספר. הוא הניף את ידו כקורא לכבשים ללכת אחריו, והן, להפתעתו המוחלטת החלו עוקבות אחריו. הוא נתן להן להתקדם מעט ואז עבר לסוף העדר בכדי לדרבן אותן להתקדם לאורך השלוחה. אחד הטלאים הקטנים בעדר דידה מאחור ונראה פצוע מעט. הטלה היה חום כהה בניגוד לשאר הכבשים בעדר והוא הרים אותו ונשא אותו בידיו. השחר החל לעלות ושחר המשיך בהליכה עד שהבחין בחירב'ה ישנה. המקום היה מלא בעשבים שעוד לא נאכלו, וגב מים קטן לצדם. הוא החליט לעצור תוך שהוא חש סיפוק רב מכך שהצליח לקחת את הכבשים למקום מרעה משובח. הוא התיישב על סלע והניח את הטלה הקטן לצדו. הכבשים החלו מלחכות את העשב בתיאבון רב, והוא הצית סיגריה של הנאה. מבט חטוף בשעון הראה לו שהשעה כבר כמעט 7, והחבר'ה בוודאי כבר צריכים לקום. בלית ברירה הוא נפרד מהכבשים ומהשה הקטן, ומיהר לחזור לעמדה.

באיטיות הוא החל נשען לאחור בתנוחתו הקבועה על הספה. תוך כדי שהוא מתרווח ומתנתק לאיטו מלחצי היום, הבחין לפתע בזווית עינו בכמה מעטפות שמונחות על שולחן העבודה שלו, ליד צנצנת התרופות. לאחר לבטים עם עצמו החליט לעשות את הצעד האמיץ ולבדוק את הדואר. היו שם שתי מעטפות מהבנק, הזמנה לחתונה של חבר ותיק שבעיני שחר משולה הייתה לקנס, תשלום דוח שצבר ריבית, ועוד מעטפה קטנה. את המעטפה הזאת הוא הכיר טוב מאוד. בכל פעם שנתקל בה, הרגיש את אותה הרגשה מפעם, והריחות המוכרים חזרו אליו בין רגע והציפו את מחשבותיו. הייתה זאת הרגשה שנעה בין ייאוש לתקווה, בין כעס לשמחה, בין חלום למציאות. "כך וכך ימים נתן לי אלוהים, וכבר 30 לקחה סיגל נחמיאס..", לבסוף, תוך שהוא שר לעצמו את שירו של אריאל הורביץ על קצינת הקישור ההיא, פתח את המכתב. כפי שציפה, בעוד שלושה חודשים מהיום הוא נדרש להתייצב לשירות מילואים של חודש בשטחי יהודה ושומרון. היה משהו מעודד במילואים. באופן פרדוקסלי דווקא בצבא, מקום בו הוא אמור לחוש סכנה, הוא הרגיש בטחון ושלווה. אין סוף מחשבות הציפו את מוחו. על הילה, על העבודה, על החברים שלא פגש מזה זמן רב, ועל ההזדמנות שאולי צפויה לו, ההזדמנות לשים לכל זה סוף.

בלילה הבא שחר שוב עלה לעמדת השמירה וחיכה בדריכות כאשר במוחו מתרוצצות חוויות ליל אמש,. לאורך כל היום הוא לא ראה את העדר, והוא חשב לעצמו שאלו היו כנראה כמה כבשים טועות שברחו מן הדיר. הוא לא הפסיק להביט מהחלון לראות האם הכבשים אולי במקרה מגיעות, אך לא היה לכך שום סימן. ואולם, כמה דקות לפני סוף השמירה, החל לשמוע שוב את פעיות הכבשים. שחר הסתכל מהחלון וראה את העדר שלו. הוא חש להעיר את מחליפו והתגנב שוב חרישית אל מחוץ לפילבוקס. כמעט ולא הצליח לעצור את ההתרגשות שאחזה בו. הוא ניגש אל הכבשים שחיכו לו כאילו היה הרועה שחיכו לו כל חייהן, כאילו הוא האיש בו הן שמות את מבטחן. הוא חש שהוא האביר על הסוס הלבן וראה בעיני רוחו את אותם אבירים תנ"כים שהיו רועים צאן בתקופת המקרא. התחושה הזאת, של להוביל את העדר, קסמה לו, הוא החל מוביל את הכבשים במורד הגבעה אל תוך הוואדי הגדול שנשפך ממדבר יהודה, אחר כך עלה איתן לגבעה אחרת. לפתע שמע קול קורא לעברו, "תעל, יא רעי". שחר הביט לעבר הקול וראה דמות של איש זקן, אולי בן 90 שנים. הוא נזכר בצעקות של יובל לעבר רועי הצאן "רוח יא רעי", והבין שהזקן חושב שהוא הרועה של העדר, מחשבה שנעמה לו. הוא התקרב לכיוון הזקן וזה הצביע על הכלב שישב לצדו. הכלב שזיהה מיד את התנועה התקרב לעבר שחר והתיישב לידו. הזקן הפטיר כמה מילים בערבית ונעלם מהמקום. שחר, שהיה קצת מופתע מההתרחשות המשיך ללכת והכלב בעקבותיו. השחר כבר עלה והשעה הייתה כבר כמעט תשע בבוקר. הוא כעס על עצמו על כך שלא שם לב לזמן וקיווה שהחבר'ה עדיין ישנים. הוא החל חוזר במהירות חזרה לעבר המוצב הקטן שהיה כבר מעט מרוחק ממנו. השמש החלה קופחת על ראשו והוא הוריד את חולצת הטי שירט שלו וקשר אותה לראשו. בצעדים מהירים החל מתקרב לעבר המוצב כאשר עדר הכבשים אחריו, והשה הקטן והפצוע בין זרועותיו. כשהגיע למרחק של כ-50 מטרים מהפילבוקס החייל במעלה המגדל צעק לעברו "וואכף", עצור.

הילה מיהרה לחזור משיעור האירובי לעבר דירתה. חיוך רחב נמרח על פניה כאשר חשבה לעצמה ששחר, בן זוגה, מחכה לה בבית. הם הכירו רק לפני שנה וחצי אבל מעולם לא פגשה בן אדם מדהים כמוהו, היא אהבה אותו בכל מאודה והסתכלה עליו בהערצה. בעיקר היא אהבה את הכריזמה שלו, את היכולת שלו לסחוף אנשים אחריו לכל מקום אליו הלך ואת הסמכותיות שהפגין. בכל יום שני חזרה מאוחר ואהבה את המבט שהיה נועץ בה כאשר הייתה חוזרת מיוזעת מחוג האירובי. היא נכנסה סוף סוף לבית. "שחר" היא קראה כמה פעמים אך ללא מענה. הילה העיפה מבט לעבר הסלון, הוא שכב שם שרוע על הספה ללא תזוזה.

המצב בפילבוקס היה מתוח וכל תזוזה הקפיצה את החיילים, כבר לפני למעלה משעה שהם גילו ששחר נעלם. שליכטמן היה מודאג כי נדמה היה לו שמשהו עובר עליו. בינתיים הם הקפיצו את המ"פ וזה החל לתחקר אותם. הם התכוננו לצאת לסריקות בשטח והחשש הכי גדול שלהם היה מחטיפה של חייל אבל שליכטמן חשש מהגרוע מכל. דיוויד עלה לעמדה וניסה לסרוק היטב את השטח. הוא היה דרוך, וחשש שמי שחטף את שחר עלול לתקוף גם אותם. אבל הוא לא ייתן להם, הרי בשביל זה הוא בא לארץ. לפתע הבחין באחד מרועי הצאן מתקרב עם כבשיו לכיוון הפילבוקס, הוא צעק לו לעצור אך דומה שהרועה לא הבין אותו והחל רץ לכיוון המוצב. דיוויד היה קר רוח וידע בדיוק מה לעשות, הוא צעק ליובל שמישהו מנסה להסתער על הפילבוקס. הח'ברה פרקו במהירות לכיוון רועה הצאן המסתער, דיוויד זיהה חפץ כהה בידיו של הרועה, הוא הבין מיד שמדובר במטען. דיוויד צעק לו שוב לעצור, אך משזה לא הקשיב עשה את מה שלשמו עלה לארץ, הגשים את חלומו ושיחרר ירייה אחת למרכז גופו של המחבל, למען מדינת ישראל.

האמת, שזה בסך הכל חיים, אין מה להוציא את זה מפרופורציות. "שחר, שחר", קרא לעברו הקול. אתה בסדר? . הוא פקח את עיניו והביט כלפי מעלה. הילה רכנה לעברו והדביקה לו נשיקה, "נמנמת קצת אה…", היא אמרה לו והושיטה יד לעבר המכתב שהיה מונח על השולחן, "משפחת הגדוד מאחלת לך שנה טובה, מי ייתן והשנה יתגשמו כל חלומותייך, מאחלים משפחת גדוד הזאבים 6117". הוא חייך לעברה וסינן "החלומות שלי כבר התגשמו".