שברים – פרק שני
אפריל אהבה הרפתקאות. היא אהבה לטפס על הרים, לתצפת מרחוק על חיות בר, היא אהבה להרגיש אמיצה ומלאת עוצמה. ההורים שלה אמרו שהיא מחפשת רק צרות, והם לא אהבו אף־אחד מהרעיונות שלה. היו לה הרבה כאלו מן הסתם, והיא גם לא הייתה מוכנה לסרב לשום הצעה שכללה נוף מרהיב וסכנה.
אבל באותו לילה היא לא הייתה בטוחה.
במשך חייה, בין כל הטיולים והמסעות, בפעמים שהלכה לאיבוד, היא שמעה קולות משונים; לא תנים ולא זאבים, וגם לא סערות אלימות, או כך חשבה. היא ידעה שיש מאחורי כל קול תעלומה, ותמיד קיוותה לדעת מה מקור הקסם. הסקרנות לא הכירה גבול, עד אותה פגישה, עד הפגישה בה השתכנעה סוף־סוף שכל הסיפורים שלהוריה נמאס כבר לשמוע, מעולם לא היו אגדות.
היא נשכה את שפתיה. איך מסכימים? ואיך מסרבים? את כל זמנה הפנוי בילתה אפריל במעשי שובבות יזומים, אבל אפילו היא חששה מכאלו שלא תכננה, שלא היא הגתה.
הרוח שמחה על הסכמתה והעניקה לה את ברכתה, חיבקה אותה והתנדפה, ובכל גופה של אפריל עברה צינה שכמותה היא לא ידעה. שערה הדיף ריח עשן של שריפה. היא לא שיערה אז שהקור הממאיר והעשן והברכה ילוו אותה דרך ארוכה.
אפריל טלטלה את ראשה. הרוח נעלמה, הייתה כלא הייתה. הייתה זאת הזיה? אולי השעה הייתה די מאוחרת, או שאת הכל היא דמיינה?
אור נחושת עמום הופיע על שפת הצוק. הוא ריחף סחור־סחור, מרצד ומהבהב, ואפריל הנבונה הבינה את הרמז במהרה. היא הופתעה לגלות שרגליה צייתו לפקודתיה, כשלבה הלם יותר מדי בתוך תוכה. בזריזות היא עקבה אחרי הבוהק הקלוש, מדלגת על סלעים, פולסת דרך בין שיחים, עשן וסקרנות וגאווה וחרדה צורבים לה באפה.
האור הנחושתי הגביר קצב, ואפריל נאלצה לרוץ כדי לא לאבדו, עד מהרה התמלאה זיעה ושריטות קטנות ממעידות. לאן הוא נושא אותה? לאן ליבה גורר אותה? היא הכירה את הדרך בה הוליך אותה האור, זאת הייתה הדרך מן הצוק הנמוך אל היער, אל יער אלף העצים, שלרובם אגב הספיקה כבר לתת שמות.
אבל כשהאור כבר נבלע לו בין הענפים, ואפריל בעקבותיו דהרה לעבר העצים, היער האהוב הפך כולו אפור, והבוהק עליו סמכה הפסיק פתאום לזהור.
תגובות (5)
איזה כיף שכבר הגיע ההמשך! תענוג לקרוא! היה לי קצת יותר קשה לקרוא ולהתחבר מאשר הפרק הקודם. אסביר מדוע.
אני מרגישה שיש שינוי בכיוון, אולי למשהו קצת יותר מתפלסף ופיוטי. אני חייבת להודות שלפעמים, עומס דימויים ועומס "מבנה שירי" כפי שהגדרת יכול לגרום לריחוק של הקורא, לניתוק מהסיפור וללאות מהקריאה. הייתי מורידה את הווליום של זה. במיוחד כי נדמה שאתה מכוון את הסיפור הזה לקהל יעד ספציפי (נוער?). אני לא אומרת בהכרח שנוער לא יכול להנות מהסיפור כפי שהוא, אבל אני לפחות מתנתקת די מהר כשהמילים מתחילות להסתובב סביב צורה יפה ונעימה לאוזן יותר מאשר סביב תוכן. זה יוצר סרבול.
כפי שהקולגה Rumpelschtilzchen ממליץ לעיתים קרובות: כדאי לקרוא את הסיפור בקול רם אחרי שמסיימים לכתוב. זה גם מסדר קצת סימני פיסוק, ובעיקר ניסוחים. לפעמים משהו עובד נהדר בכתיבה ובראש, אבל כשמקריאים אותו זה לא מסתדר. זה פתח לתגליות חדשות וניסוחים נקיים!
יש לי המלצונת לגבי תיקון ניסוחים שבלבלו אותי
1) "היא ידעה שיש מאחורי כל קול תעלומה" – אולי הייתי הופכת את הסדר. "היא ידעה שיש תעלומה מאחורי כל קול".
2) "ובכל גופה של אפריל עברה צינה שכמותה היא לא ידעה" – מרגיש לי שהמשפט מעט מסורבל. אולי הייתי מפשטת. והייתי מוותרת על ה"היא", כיוון ש"כמותה" כבר מחביאה אותה בחובה.
3) "בזריזות היא עקבה אחרי הבוהק הקלוש, מדלגת על סלעים, פולסת דרך בין שיחים, עשן וסקרנות וגאווה וחרדה צורבים לה באפה." – גם, משפט קצת מסורבל, איבדתי את זה אחרי העשן. מציעה לשנות ניסוח.
המשך לכתוב!
וכמו שכבר ציינו לפניי, נשמח להחזיר את הקהילה באתר למה שהיא הייתה שנים קודם לכן: תגובות ותמיכה הדדית. אני כותבת כאן (on and off) מאז 2012 וזוכרת תקופות פורות מאוד מבחינת תגובות ושיח.
"[ה]היתה זאת הזיה?" – אם כבר ליריקה…
"[מ]פ(ו)לסת דרך" – צר לי, אין מילה כזו. (הפעם, למרות הליריקה).
"בין שיחים(,) [ו]עשן[, כאשר] (ו)סקרנות (ו)[,]גאווה וחרדה צורבים לה באפה." – ניסיון ניסוח, אך אינני בטוח היכן הפסיק העיקרי במשפט.
"…כדי לא לאבדו(,)[.]" – אם אפשר, כדאי לפרק משפטים ארוכים.
את שאלות ה'לאן' – כל אחת בשורה משלה. אין כאן טעות, אך השורות הנפרדות מעצימות את התמיהה.
"יער אלף העצים" – האם זה על משקל "יער מאה העצים" של פו הדוב?
משהו כאן שונה. הפרק הקודם היה וואו, ובפרק הנוכחי משהו נתקע.
קבוקי ניסתה להסביר מה נתקע, אך מודה אני: לא הבנתי.
קבוקי- הכובען המטורף?
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
מאוד התלבטתי אם לעברת את השם או לא.
אני מזכירה אותך בלא מעט תגובות, כך שהיה לי חשוב שיהיה ברור במי מדובר – הכובען המטורף, או עוץ-לי-גוץ-לי? לא ידעתי אם ללכת לפי השם או התמונה. בוא נסגור – מה ההעדפה?
וואו, כיסחת אותי, ולא שאני נגד.
אני יודע שטכנית אין כזאת מילה, אבל אתה מבין, אני כל־כך שירי שלא אכפת לי.
לגבי העשן והסקרנות והגאווה והחרדה, בראש שלי המשפט זורם יותר חלק מאשר נחל גאה עם עשן. לגבי פירוק המשפטים, אתה צודק בהחלט ובזה אכן התפספסתי.
את פו הדוב מעולם לא יצא לי לקרוא בשלמותו /:
בכל מקרה, תודה לכולכם!
לאור ההערות וההארות, ברשותכם, בפרק הבא, אם יֵצא, אשתדל למתוח את גבול היכולות הליריות שלי.
רומפלשטילצכען הוא השם הגרמני והמקורי של השדון שהופך קש לזהב.
רומפל=בלגן, כאוס; שטילץ=שד, גמד מרושע, מכשף על-טבעי; כען=סיומת הקטנה.
כלומר שדון הבלגן.
אברהם שלונסקי תרגם את שמו בגאונות: "עוץ-לי-גוץ-לי", שגם שומר על המצלול, גם על ההקטנה וגם על החידה.
תמונת הפרופיל לקוחה מסדרת פנטזיית הנוער "עד עצם היום הזה", שם מגלם השחקן בובי קרלייל (בתמונה) את עוץ-לי-גוץ-לי.
רמפל, רומפל, עוץ לי, וכמובן רומפלשטילצכען קבילים לחלוטין.
לגבי הכובען המטורף (מסרטו של טים ברטון, בגילום ג'וני דפ), זו היתה שאלה שהפניתי אלייך. טעות.