פרידה – חלק ב'

אהלן,
קודם כל אני רוצה להודות לך שאת כותבת משהו כל כך אישי, כל כך עדין. אני בוחרת שלא להעיר על הכתיבה, לשם שינוי, אפילו שיש לי על מה. אני רוצה לדבר איתך על המתח שיושב בין סיפור לאתר, ובין סיפור ליומן.

תראי, אני לא משטרת הכתיבה. אין לי אמירה לגבי מה ראוי להיות סיפור, מה לא ראוי להיות סיפור. אני סתם בת-אדם בעולם, כמו כולם.
אבל יש גבול מאוד דק בין סיפור למציאות. בין כתיבה למגירה ובין כתיבה לציבור. בין פריקה ספרותית, לפריקה לפסיכולוג.
הדברים שאת כותבת כאן הם בגדר "יומני היקר". בגדר פריקה נפשית, שאני חושבת שלא כדאי לפרסם אותם כספרות. מעבר לזה שזה נורא מסוכן – בשבילך ובשביל קוראים באתר, הדברים שאת כותבת כאן מאוד קשים.
אני מציעה לחפש איש או אשת מקצוע שיכולים לסייע, ולא לפרוק את הדברים האלה בצורה לא מעובדת באתר הזה. החומרים האפלים שלנו, כשהם לא מעובדים, יכולים להיות הרסניים לחלוטין. מעבר לזה שהאתר הזה הוא לא פסיכולוג, וחשיפה של חומרים כאלה יכולה לגרום לך נזק אישי כשאת לא יודעת לעבוד איתם. כרגע, ברור שהפצעים עוד פתוחים, והעבודה עוד רבה. אלו לא סיפורים, אלא מאבק שאת כרגע מתמודדת איתו. והסכנה שבדבר גדולה ביותר.
זה אתר שרוב משתמשיו הם ילדים, ובעוד אין ספק שספרות מכילה בתוכה את כל כאבי האדם, צריך לדעת זמן ומקום לחשוף דברים כאלה. התעסקות עם טריגרים כאלה באתר ילדים… איכשהו – מסכנת לא רק אותך.

אני שולחת לך הרבה אהבה וחיזוקים, ומקווה שתוכלי למצוא מישהו או מישהי שיוכלו לעזור לך לעבד את החומרים היצירתיים שלך כך שתוכלי למצוא דרך יצירתית להשתמש בהם. המון בהצלחה.

אני לא יודעת או חושבת שאני מבינה אם זה ראוי להיכתב פה וגם בטוח לא מבינה את הרגשות האלה.
מישהי קרובה אליי שהייתה בסיפור בטח שונה אבל רצונות דומים פעם אמרה לי, "מנסים טיפול אחד מנסים שוב, לפעמים המטפל הוא לא בדיוק האחד המתאים ומנסים שוב. רק ככה מוצאים את העזרה הנכונה ומתחיל הכל להשתפר."
מקווה מאוד שהמשפט הזה עוזר.
לי אישית הוא לא עזר, עד שלאחרונה גיליתי שבאמת יש איזה מטפלת או יועצת שבאמת אכפת לה ומבינה ולא שם בגלל שזה העבודה שלה.
בטוח זה שונה בין הסיפורים שלנו אבל אני מאמינה שתמצאי את מה שיעזור לך!