מחשבות ישנות
היציאה לדרך חדשה אף פעם לא קלה, היא מרתיעה אפילו, חונקת אותנו עד צוואר בפחד מכישלון ואכזבה, אבל היא גם מכינה אותנו לקראת מה שעוד יגיע בהמשך.
היא הרימה את עיניה לשמיים ומשהו בתוכה התעורר, נדלק, כמו להבה מחממת של נר קטן שנחוש להפיץ כמה שיותר אור. הבית שלה כבר לא בית, אך היא נאחזת בכל מה שעוד נותר, מנסה שלא לאבד את מעט התקווה שנשארה. זה לא קל, אך מתי החיים אי-פעם היו קלים?
התיק שעל גבה מכיל בתוכו רק את מה שהיא צריכה, מספר פריטים מצומצם כשלכל אחד יש מטרה מסוימת, בין אם זה ביגוד או מוצרי פנאי אחרים. הכובע שלה נח ברישול על ראשה, ממש כאילו בכל רגע הוא עומד להתעופף; ואולי זה בכוונה, אולי היא רק מחכה לרגע שבו זה יקרה.
האנשים סביבה מתחלפים, באים והולכים. איש מהם אינו מביט בה אף לא לרגע. 'זה נחמד,' היא חשבה. 'רק להיטמע לרגע בתוך הקהל.'
"קריאה אחרונה לכל הנוסעים!" קולו של הנהג מעיר אותה מהרהוריה ומזרז אותה לעבר האוטובוס.
עד עכשיו היא לא היתה בטוחה אם לעשות את הצעד, לנסוע הרחק רק כדי לזכות בקצת חופש ושקט, שכן הבית שלה תמיד היה העוגן בשבילה, מקום שבו היא תמיד יכלה לחשוב בצלילות ולדעת מה עליה לעשות. היא אף פעם לא פיקפקה בעצמה, עד עכשיו.
האוטובוס חצי ריק. רוב האנשים שנמצאים בו הם קבוצת צעירים היושבים מאחורה וזוג מבוגרים היושבים בשורה הראשונה. היא התיישבה באמצע וכמעט מיד צחקה על עצמה. 'טיפוסי, גם בנוגע למקום ישיבה אני לא מצליחה להחליט.'
השקט מתפוגג בפתאומיות ברגע שהנהג מדליק את הרדיו וממהר להנמיך טיפה את הווליום לנוכח מבטיהם של המבוגרים. 'איזה נהג מתחשב, לשאר הנהגים בדרך כלל לא אכפת.'
בהתחשב בזה שהיא עולה באותם ימים ושעות בשבוע בקו הזה היא כבר למדה לזהות את הנהג, אך לא נראה שהוא מזהה אותה. לא שזה משנה לה במיוחד, פשוט היה נחמד עם מישהו היה זוכר אותה.
היא מאזינה לשירים עד שהיא מחליטה לוותר ומוציאה את האוזניות שלה במקום, מחברת את הכבל אל הפלאפון ומשאירה את ידה על נקודת החיבור בזמן שידה השנייה מחפשת שיר מסוים. עוד יבוא היום שבוא היא תקנה אוזניות חדשות כדי לא להתעסק עם זה בכל פעם מחדש.
משהו בתוכה נצבט כאחד השירים האופטימיים-מידי מתחיל להתנגן והיא ממהרת להחליף שיר, נושמת עמוק ומחפשת דרך למחוק אותו מהפלייליסט כדי שלא יופיע שוב. כל האופטימיות הזאת שאנשים אמרו לה לתרגל אף פעם לא הביאה לה משהו טוב.
היא נאנחת בשקט. זה לא משנה, שום דבר לא ירחיק אותה מכל ההמולה של חייה ובטח שלא יעזור לה למצוא שקט נפשי, אך רק לרגע, רק לעכשיו, היא פשוט רוצה לנסות להרגיש משהו אחר בחיים חוץ מאשר שנאה עצמית ובכי.
האוטובוס עוצר בכל מיני תחנות אך היא כל כך לא מרוכזת שהיא אפילו לא מזהה איפה היא נמצאת. לא שזה משנה, הרי בכל מקרה היא יורדת בתחנה האחרונה. עם המזל שלה השבוע הקרוב יעבור כל כך מהר שהיא תעשה את הנסיעה חזרה ולא תרגיש את הזמן שעבר מהרגע שבו הגיעה.
לא שזה מעודד.
בפעם השנייה שהיא פוקחת את עיניה לאורך הנסיעה היא מגלה שהאוטובוס כבר כמעט הגיע ליעד. היא מנסה שלא לשקוע ביותר מידי הרהורים אך המוח שלה ממשיך להעמיס עליה מידע עד שהיא מתייאשת, מנתקת את האוזניות ומכניסה אותם חזרה אל התיק.
עוד שבוע עומד להתחיל.
אולי זה יסתיים אחרת.
תגובות (5)
נהנתי לקרוא!
כתיבה חלקה וזורמת, הצלחת לשאוב אותי לאווירה מאוד מהר. התיאורים והמבנה מצויינים, גרמו לקריאה להיות מאוד נעימה.
מה שכן, אולי זה פשוט נובע מחוסר הבנה שלי, אבל הרגיש שהסיפור סותר את עצמו.
בהתחלה את מדברת על דרך חדשה ושינוי, נראה שהדמות ארזה הכל בשביל לעזוב ולהשיג את השקט שלה ומעט חופש. אפילו נראה שהיא מהססת.
בהמשך לעומת זאת, מצויין שהיא עושה את אותה הדרך בתדירות קבועה, שהיא יודעת בדיוק לאן היא נוסעת ומקווה שהשבוע יגמר מהר רק כדי שתוכל לחזור.
שוב, אולי אני טועה וציפיתי למשהו אחר ועכשיו אני חושב יותר מדי על הקטע.
מחכה לקרוא עוד יצירות שלך! D:
היא בהחלט היתה מוכנה לשים את הכל מאחוריה, ואני חושבת שגם זו היתה הכוונה המקורית שלה אך איפשהו בדרך היא פשוט ידעה שיש דברים שהיא לא תוכל להתחמק מהם, ולכן כל נסיעה מחדש היא מנסה לשכנע את עצמה שהפעם יהיה אחרת, קצת יותר טוב.
דווקא בקטע שבו היא מדברת על הזמן שיעבור זה לא מתוך רצון לכך, אלא יותר אכזבה על זה שהשבוע ייגמר ושהיא תאלץ לחזור (יכול להיות שלא העברתי את זה כל כך טוב).
בכל אופן, תודה על התגובה.
לא בטוח שהצלחתי לרדת לסוף דעתך, רק יכול לומר שחשתי תחושת הזדהות, לדעתי זה דבר אפילו יותר חשוב בסיפור. עכשיו כשאני חושב על זה, אולי ההזדהות היא עם הדמות יותר מאשר הסיטואציה עצמה, לא מצליח להניח את האצבע על משהו ספציפי. חחח אני חושב וכותב תוך כדי, עוד מפענח מה קיבלתי מהסיפור הזה, תחושות זה דבר שלפעמים קצת קשה לנסח במילים.
בכל אופן, מאוד נהניתי, זה זרם יפה. זה קצת כמו קסם כשקטע קריאה זורם יפה, כמו סרט נע אבל במילים.
5/5!
תוכן הכתיבה דומה מאוד לכתיבה שכתבתי בעצמי בשם "ריקוד הברווזים". מוזמנת לחפש, היא הראשונה ששלחתי לאתר.
יום אחד אני אצטרך להבין מה אוטובוס מסמל עבור הכותבים באתר. למרות שעוד לא כתבתי את סיפור האוטובוס שלי, אצלי זו הכמיהה לקשר עם אנשים. התחלתי את הקריאה בהתלהבות וסיימתי קצת בתחושה של החמצה. זה מאוד מזכיר לי דברים שאני חושב (ואפילו כותב), אבל הייתי רוצה לדעת הרבה יותר על העולם של הדמות. מה קורה לה ביום יום שמוביל לעולם הפנימי הזה. לתחושות שלה. איך נראית אינטראקציה עם דמויות אחרות וכו'. בעיקר מעניין אותי המקום של השנאה העצמית והבכי. מי האנשים שאמרו לה לתרגל אופטימיות? למה? אצלי למשל זה בא מכתבות שאני קורא, כלומר לא אנשים בחיי, כי אני מסתיר מהם את התחושות האלה. מרגיש שקצת חפרתי. הייתי רוצה לקרוא סיפור כזה וללמוד להכיר יותר את הבן-אדם שמאחורי.