l m stories
היי לכם, כרגיל תודה לכל מי שאוהב וממשיך לקרוא :) אשמח אם יש לכם ביקורת לרשום לי תמיד טוב לקבל עצות. בכל מקרה מקווה שאתם נהנים. אמשיך עד שימאס ;)

צבעוני אדום פרק 1 חלק 3

l m stories 18/08/2020 399 צפיות אין תגובות
היי לכם, כרגיל תודה לכל מי שאוהב וממשיך לקרוא :) אשמח אם יש לכם ביקורת לרשום לי תמיד טוב לקבל עצות. בכל מקרה מקווה שאתם נהנים. אמשיך עד שימאס ;)

"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי תוך כדי שהבטתי לכיוונו והתפלאתי כמה יופיו כובש אותי כל פעם מחדש. עיני הדבש שלו מסתכלות על הכביש וחיוכו הכלוא בשפתיו המלאות מכוון לכיוון השמשה הקידמית. "אם אני רוצה להפתיע אני צריך להתאמץ לא לגלות לך בדרך". נאנחתי ופרעתי את שערו השטני רך כמשי. הוא הראשון שגרם לי להרגיש קצת יותר מלאה לאחר אבידת הורי, כל רגע ורגע שאני נמצאת איתו הוא משכיח ממני את העבר וזה גורם לי להרגיש שקנה הנשימה שלי רחב יותר מכשאני בלעדיו.
כשיצאתי מהאוטו הסתכלתי מסביבי, היינו באיזור פרברי לא רחוק ממנהטן. "יפייפה פה" הבטתי לכיוון המסעדה הכפרית הקטנה והמלאה מכל צד בנורות היוצרות תחושה של גחליליות קטנות מעופפות מסביב למסעדה. "הזמנה על שם מר דרקר " בריאן הסתכל על המחברת של המארחת והצביע על אחת השורות בחוסר סבלנות מוסוות היטב אך שמתי לב אליה. "בואו אחרי" . התיישבנו בשולחן שמעליו יש רשת של עלים ונורות קטנות ופרחים מתנדנדים מענפי העלים. מהצד ניתן לראות נוף של עצים שבזמן היום כנראה נראה כמו יערות הנפרשים לאורך קילומטרים. בדיוק כשהיישבנו הגיע המלצר ומבלי שבריאן הסתכל בתפריט הוא הרים את מבטו "זה בסדר שאני אזמין בשביל שתינו? יש מנה מאוד טעימה שאני רוצה שננסה אותה ביחד " לא הספקתי להגיב לפני שבריאן כבר הצביע על מנה בתפריט והחזיר את שני התפריטים למלצר. "הכל בסדר? למה אתה כל כך חסר סבבלנות?" כיווצתי את גבותי, כנראה משהו קרה בעבודה שלו כנראה הוא שוב לא הצליח למכור את המוצר שהחברה שלו מיצרת או שאולי אחד העובדים תחתיו עצבן אותו. "אני לא חסר סבלנות בכלל" בריאן הסתכל הצידה לכיוון היערות "אני לא יודעת מה קרה אבל אני רוצה להגיד לך משהו" הוא יישר את מבטו אלי ואני לקחתי את כפות ידיו הגדולות בידי "אני רוצה להצטער.. היום הראיו.." "אני שכבתי עם לורן" בריאן פלט במהירות כל כך גבוה שלקח לי חצי דקה רק להבין את המילים שיצאו מפיו. "אני שכבתי עם לורן" התהדהד לי בראש. הרגשתי כאב חד בלב, הנשימה שלי נעתקה. התחושה הזאת הייתה דומה לתחושה שחוויתי לפני כחמש עשרה שנה, הלב שלי נשבר, שוב.
"אני מצטער, זה קרה לראשונה לפני חמישה חודשים. אני לא הצלחתי לעצור את ההרגשה שהרגשתי לידה, היא גרמה לכל העול…" "אל תמשיך, בבקשה אל תמשיך" התחננתי בקול חנוק אם זה מדמעות או מאם זה מהלם " למה לקחת אותי לפה? " הסתכלתי מסביבי בחוסר אונים מנסה למצוא דרך להיעלם מפה כמה שיותר מהר. "אני לא תכננתי האמת להגיד לך את זה היום, לא היה לי את האומץ כל הזמן הזה לא חשבתי שיהיה לי גם היום. אבל אני אוהב אותך עדיין ואני לא יכולתי להמשיך להסתכל לך בעיניים" הוא ניסה לחפש את ידי אך אני כבר קמתי על רגלי "בבקשה אל תלך אחרי " יצאתי בסערה מהמסעדה, הרגשתי אבודה לא ידעתי לאן ללכת, לאן לברוח, ידעתי רק שאני רוצה כמה שיותר רחוק ממנו.
" Manhattan MOTT HAVEN E 141 ST בבקשה" ביקשתי מהנהג מונית שהזמנתי לפני דקות ספורות. לא רציתי לנסוע לביתי המשותף שלי ושל ביראן לכן נתתי את הכתובת של לילי החברה הכי קרובה שלי . בראשי מסתובבות מליון מחשבות אך הכאב בלב מתעלה על כולן. אני ראיתי את העתיד וכולו היה עם בריאן מככב בתפקיד ראשי. הוא היה התרופה האנושית שמאלחשת את המחשבות על המוות של הורי. השאלה שריחפה באוויר שפחדתי להעלות בקול הייתה כיצד אני ממשיכה מרגע זה.
"בואי לפה" לילי אמרה בפתח דלתה כאשר ידיה נפרשו לצדדיה. ברגע שראיתי את מבטה שמבין את כאבי , בעייניה הכחולות , התחלתי לבכות. פרקתי את כל היום הנורא שעבר עלי. לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות שיביעו את התסכול, הכאב, והעצב. הדרך הכי טובה הייתה הדמעות. "אני יודעת שאת לא רוצה לדבר על זה , אבל אני כאן" . החום של החיבוק שלה סחרר אותי, היה לי חסר החום העוטף הזה כבר תקופה. "אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר " אמרתי תוך יבבה שקטה "את היית בסדר גמור! כשמישהו כל כך חסר התחשבות עושה את המעשה הנבזה הזה, האדם היחיד שלא בסדר זה הוא. הוא יכל לסיים את זה אם זה לא התאים לו, הוא יכל לתפוס את עצמו ולהגיד לך את זה חודשים לפני." היא ליטפה את ראשי "בואי סידרתי לך את הספה, תישני אצלי ומחר נחשוב על תוכנית".
לפני השינה הבטתי לתקרה הגבוה של הפנטהאוס של לילי, מנסה להירדם ומבינה שמוחי לא יצליח לנוח עוד תקופה ארוכה. היכן אני אגור? היכן אני אעבוד? אולי כדאי למצוא כיוון חדש? אולי לחכות עם לימודי התואר שהייתי אמורה להתחיל בעוד כחמישה חודשים? מי ישקיט לי את מחשבותי על משפחתי ? האם אני אי פעם אצליח להמשיך הלאה? כל השאלות הסתחררו סביבי ומרוב הסחרחורת עיניי נעצמו ונחתתי לשינה עמוקה.
אני מסתכלת על בריאן, הוא מחבק אישה שאת פניה אני לא מזהה אך כאשר אני מסתכלת למטה על ידי הימנית אני רואה את ידי לכודה בידו, אני מסתכלת על ידי השמאלית מבטי עוקב אחר היד שמחזיקה בה ואני רואה את אמא שלי שמחבקת את אבא שלי. כשאני מפנה את מפני קדימה אני רואה את ההשתקפות של עצמי כאשר משני צידי ידי הפרושות לרווחה אני לבד. אני מביטה מפני המלאות בדמעות שחורות היוצאות מעיניי שמלאות באותו צבע. אני נבהלת ופותחת את פי אך הצליל שנשמע לא הייתה זעקה אלא צלצול. אני מתעוררת בזעקה קצרה וישר מתישבת עם עיניים נפוחות בלי להסתכל על הצג אני עונה "הלו " תוך כדי שאני משפשפת את עיניי ומחפשת שעון כדי לדעת מה השעה "בוקר טוב גברת פליסידד, אני רוצה ליידע אותך שעברת את הראיון ב'אסקולה' ואת צריכה להתייצב מחר בשעה תשע אצלנו במשרדים" עיניי נפתחו לרווחה ושפתי נפתחו לרווחה "תודה" הוצאתי בקול חנוק וניתקתי. נעמדתי והתחלתי לקפוץ במקום ולצחוק "מה קרה?" לילי רצה לכיווני תוך שפשוף העיניים ופיהוק אני רצתי אליה וחיבקתי אותה " קיבלתי הזדמנות לקחת צעד אחד לכיוון חדש בחיי".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך