ביטחון עצמי

פעם היה לי ביטחון עצמי, אמנם לא הייתי על גג העולם אבל היה לי ביטחון עצמי.
פעם הייתי מסוגלת להישיר מבט אל הקהל, לדבר בלי לחשוש לעשות בושות או שיצחקו עלי, הייתי במקום בטוח.
פעם לא פחדתי מדעות של אנשים, הייתי ניצבת למולם כאריה, חושפת את שיני.
עם הזמן נעלמתי, את הכשרונות גנזתי בתוכי, שרפתי את נשמתי ונשארתי אדישה. תמיד מאמינה שאני לא אהיה מספיק טובה.
היום אני מתחבאת מתחת למקלדת ושם אנונימי, את הלבטים שלי אני משאירה לעצמי. את הכאב שלי אני שומרת בתוכי.
אפשר להגיד שהסתגרתי, אפשר להגיד שמעולם לא הייתי פתוחה. הרבה אנשים יעצו לי עצות בניסיון לשנות לי את החיים, אבל נשארתי בודדה בתוך העולם שלי, אין יוצא ואין נכנס.
חיכיתי לאדם הזה שיפתח לי את הדלת, שיאמין בי ויחשוב שאני מושלמת לחלוטין. ועכשיו, כשמצאתי אותו, אני מנסה להבריח אותו. שלא יגע. שלא יאמין. שיזלזל, בבקשה רק שיזלזל. שיכאיב. שישרוף. שישבור.
למה כשאני מדברת איתו שום דבר לא קורה?
למה לא כואב לי שום איבר? למה הוא כלכך דומה? למה אם לא כואב לי זה מרגיש שאני לא אוהבת אותו?
האם אהבה אמורה לכאוב?
הוא מאמין בי כשאני לא מאמינה בעצמי, הוא אוהב אותי למרות שאני לא מאוד אוהבת אותו, הוא דומה לי יותר מ-שכל אדם אחר היה דומה לי על הפלנטה הזו.
אז למה אני לא מרגישה יותר טוב?