מארק חלק ראשון

מארק היה בחור גבוה קומה, חסון ובעל שיער קצר בצבע שחור. מארק מאוד אהב את אביו סיסנטו, והגן עליו ושמר עליו בשל זקנותו. כמו בכל יום, מארק לא זכה ליהנות מהאוויר הבוקר הצח והקריר והזריחה היפה שהייתה באותו הבוקר, בעיירה העלובה והנידחת פונצ'רה שבאיטליה. אלא נאלץ ללכת למכרה הפחם שאליו הלך בכל יום יחד עם אביו הקשיש. המכרה היה אולם קטן שגרם מדרגות צר מבוץ ירד אליו אל בטן האדמה, ואליו אנשים נכנסו, וכרו פחם למען בעל המכרה. המכרה היה מפוצל בעזרת קיר מבוץ, לחלק של העיירה פונצ'רה, ולחלק השני שהיה שייך לעיירה אחרת בשם אינטסה. המכרה היה מחניק וחם, ובגלל פיצולו של המכרה לשני אולמות קטנטנים אז הרבו לריב אנשי העירייה איש עם רעהו על מקום בתוך המכרה. הכורים במכרה הפחם ההוא היו לבושים בגופיות כחולות או לבנות, ועליהן לבשו סרבלים בלויים ואפורים. בעצם, כל תושבי העיירה הקטנה כמעט, מלבד הילדים הצעירים והנשים כרו פחם במכרה. בעליו של מכרה הפחם הזה היה איש אכזר, קמצן ונצלן ועל כן הכול שנאו אותו. אך בגלל עושרו הרב כמעט שלט באנשי העיירה המסכנים, ונתן להם משכורת זעומה, ושלושה ימי חופש בחודש. הנשים בדרך כלל נהגו לסרוג ברוב שעות היום. הילדים שהיו מספיק גדולים מכרו פירות וירקות עלובים ורקובים, ובעיקר תפוחי אדמה בשוק הקטן והמלוכלך שהיה בצד המזרחי של העיירה. העיירה פונצ'רה הייתה ידועה מאוד בייצור תפוחי האדמה הגדול שלה. הילדים הקטנים יותר, בדרך כלל בגילאים עד 12 שיחקו בכדורגל במגרש הקטן של העיירה. הילדים שהיו עניים אבל מאוד אהבו כדורגל, נאלצו לקנות את הכדור ביחד ולשמור עליו בתורנויות, כל ילד שבוע אחד. מי שהכדור היה בתורנות אצלו היה צריך להביא את הכדור בכל יום למגרש בשעה עשר בבוקר, והילדים שיחקו בו בדרך כלל עד הבוקר. בכל פעם ששב מארק לעבוד במכרה, היה עייף מאוד ועצוב מאוד עקב כך שבעל המכרה נתן לכורים המסכנים ללכת הביתה אל נשותיהם וילדיהם רק אחרי שעות רבות של עבודה, ללא הפסקות או מנוחה. בעצם למארק הצעיר בן השבעה עשר לא הייתה אישה ובטח שלא ילדים. משכורתו של איש אחד שעבד במכרה הייתה כה מזערית ומועטה שאביו, למרות מצבו הבריאותי הקשה היה חייב לעבוד במכרה כדי לפרנס יחד עם מארק את אשתו הקשישה מריה, ואת שלושת ילדיהם הצעירים ספיראנטי, שהיה הצעיר ביותר, פיינו, שהיה האמצעי, וקורנו, שהיה הבוגר מבין האחים (חוץ ממארק כמובן) והיה בן שתיים עשרה. מריה הייתה אישה נמוכה, בעלת שיער שיבה ארוך ולבן, ואהבה מאוד את בניה ואת בעלה. מריה מאוד דאגה לבעלה סיסנטו וריחמה עליו מאוד. מארק סבל ללכת עם אביו בכל יום למכרה, לא רק בגלל המחלות, הריח הרע, הגופריתי והמחניק, אלא גם בגלל הידיעה המייסרת שאביו של מארק היה זקן מאוד וחולה מאוד. סיסנטו עמד למות והמכרה רק החמיר את מצבו בכל יום שעבד בו. ריאותיו התמלאו באבק ובעשן והוא השתעל חזק, וזה הדאיג מאוד את אשתו מריה ואת בנו מארק. שלושתם ידעו שמותו לא רחוק, ושהוא חייב באופן מיידי להפסיק לעבוד במכרה. בסמוך למכרה שכנה חנות קטנה, סוג של מרכול שהיה בבעלות בעליו של המכרה גם כן ובו מארק וסיסנטו קנו מצרכים לביתם הדל בכסף המספיק בקושי שהרוויחו בעבודתם באותו היום במכרה וויתרו על מותרות. הם קנו באותו היום קופסת סרדינים משומרים, קופסת טונה קטנה מפח, מעט תירס בקופסא, שלושה תפוחי אדמה, שני תפוחים ואפרסקים משומרים. זו הייתה ארוחת הערב הדלה שהייתה אמורה להספיק גם יומיים למחרת לבית של שש נפשות. רוב הכורים קנו במרכול ההוא, שהיה יקר מאוד, אך לא הייתה להם ברירה כיוון שזו הייתה החנות היחידה מסוג זה בכל האזור כולו. כך בעל המכרה גזל מן המשכורות המועטות שנתן לכורים. מאר וסיסנטו אביו חזרו לביתם לאחר יום קשה של עבודה מאומצת ועייפות, ולאחר שבזבזו את כל משכורתם על ארוחת ערב עלובה וקטנה, וחשבו בגעגוע על בני משפחתם המחכים להם בביתם. הם הלכו בשקט והסתכלו על העיירה ועל בתיה הקטנים, בזכות האור הלבן שנתן להם הירח. הם ראו חתול רחוב שחור ולבן שמסתובב בחששנות בין הבתים. לאחר כמה דקות שקטות ורגועות הם היו בחציה של הדרך הביתה. לאחר כחצי דקה בערך אמר מארק את אביו הזקן "אבא, אסור לך לבוא למכרה יותר, זה מסוכן לך." וסיסנטו ענה לו "אני חייב לפרנס את המשפחה מארק, אין לי ברירה."