מסע שרשים

שמות הרחובות הם הסימן היחיד שהגיעה למקום הנכון.
כשגרה פה היו נטועים בהם בתים בני קומה אחת או שתיים בין שדות שהעונות החליפו את גווניהם. כאן, על הגבעה עם מגרשי הטניס, הייתה חורשת-אורנים. הכבישים היו רחבים. אפשר היה לשחק עליהם 'קלאס', 'שלוש-מקלות' ו'מחניים'.

היא חונה בכניסה לרחוב ינאי. אז היו בו שלושה בתים. אחריהם נמשך שביל שהגיע למפנה המערבי. בתחתית המצוק, מְעֵבֶר לסרט האפור שהוליך לתל-אביב השתרעו החוף, הים, האופק והשמיים. משמאלהּ סלעים מנומרים באפור, לבן וצהוב רבצו על כל השטח. ביניהם פרחו עיריות גבוהות, שיחי לוטם ורודים ולבנים ופרחים צהובים של קידה שטעם הסנפה שלהם ממלא לה את הריאות. לא היו להם שמות אבל לבה חש בשמחתם לקראתה.

מוכרחה להרגיש שוב את הרוח נושבת דרכה היא צועדת על המדרכה. בנייני-פאר מתרוממים לימינה כמו מסך ענק שמלווה אותה עם כל צעד. היא מתפללת שאחרי הסיבוב הרצף הזה יסתיים ושואלת מישהי שמטיילת עם הכלב אם יש בהמשך מקום פתוח לנוף.

על משטח אבן ברוחב כשלושה מטרים גדר גבוהה כולאת מאחוריה את הים.
בבניין מימינהּ סולם של מרפסות מטפס לשמים. היא רוצה לצעוק! לשאול את בני-הזוג שהיא קולטת יושבים ולוגמים בירה קרה, אם בחוזה של הנכס שרכשו יש סעיף המגדיר במדויק את ממדי החלקה שהופקעה לטובתם מהמרחב הפתוח.

השמש היורדת מבעבעת לה בבטן והיא רוצה לברוח אבל המחשבה על הדרך שעליה לעבור שוב עד למכונית מושיבה אותה על ספסל האבן והיא עוצמת עיניים ומדמה את הבית שבו גדלה, תוהה אם תוכל לזהות אותו בין הבניינים המתנשאים עליו גם אם שיחק לו מזלו וזכה להינצל. לא יודעת אם יש בה אומץ.