הצעצוע הישן

במדף העליון של הארון, בין קופסאות ישנות וספרים מאובקים, שכב דובון קטן — פרוותו דהויה, עינו אחת חסרה, ותפרים מבצבצים מגופו. הוא לא היה חדש, לא מבריק, ובטח לא מהסוג שילד היה בוחר מהמדף בחנות.

אבל פעם, הוא היה כל העולם עבור ילד אחד. אותו ילד לקח אותו לכל מקום — לגינה, לגן, אפילו לרופא. בלילות קרים, הדובון היה כרית, שמיכה, ומגן מפני חלומות רעים. כשנשפך מיץ, הדובון נשטף. כשנקרעה הרגל, היא נתפרה. תמיד חזר — תמיד חיכה.

עם הזמן הילד גדל. משחקים אחרים באו במקומו, חברים, מסכים, לימודים. הדובון נשכח באחת הקופסאות, עד שיום אחד, כשהיה צריך לפנות את הארון, מישהו שלף אותו באקראי.

ולמרות השנים שעברו, ולמרות האבק, משהו בזיכרון חזר. לא צבעו של הדובון, לא גודלו או צורתו — אלא התחושה. הביטחון, החום, התחושה שיש מישהו שתמיד נשאר.

הצעצוע הישן אולי לא חזר לתפקד, אבל הוא השאיר משהו בלב — תזכורת פשוטה: לפעמים, הדברים הפשוטים ביותר, אלה שאינם נוצצים או יקרים, הם אלה שנחרטים עמוק ביותר.