פשעים ועברות קלות

"תשמע, הוגשה תלונה על-ידי המכס. תפסו משלוח של סָמִים. קח את הטופס, הנה גם צו חיפוש וצא לדרך. ותהיה זהיר, דחילאק! החברה האלה יכולים להיות מסוכנים כמו שאתה יודע!
אני יוצא מתחנת המשטרה של כפר-סבא לחניה, נכנס לניידת, מתניע ומתקתק את הכתובת בוויז, 'בית בכפר', רחוב הרקפות 36, נווה וורבורג.
הכבישים ריקים. פה ושם עובר איזה רכב מסחרי. הוייז מוביל אותי מחוץ לעיר. וילות של עשירים. הירוק, הוורוד והצהוב של השדות בין הבתים מתערבב לי בעיניים כל פעם שאני מעיף מבט הצידה. אני פותח חלון להסניף את האוויר שקצת עושה לי צמרמורת והשמש מסתננת פנימה ומחממת אותי. הבתים נעלמים. במקום זה יש פרדסים. השקט קצת מעיק כי הסגר הזה נותן הרגשה שהחיים נעצרו אפילו שאצלנו בתחנה יש הרבה יותר עבודה מהרגיל. מה שלא יהיה, איך שאני יוצא מהשטח העירוני אני מפעיל את הסירנה, שיהיה קצת הרגשה של אקשן.
אחרי עשרים רגע בערך אני מגיע למקום. מגרש חניה גדול עם כמה רכבים בודדים. מאחורי גדר של עמודים שחורים עם קישוטים יש בניין גבוה, מסביב גן גדול מלא עצים, פרחים וספסלים. אין אף אחד בחוץ. אני שם מסכה על הפנים ויוצא מהרכב. מעל השער, גבוה, כתוב באותיות זהב שאי אפשר לפספס – "בית בכפר". אני מצלצל בפעמון. מהרמקול מגיע קול שמודיע לי שהמקום סגור למבקרים בגלל הקורונה.
"אני שוטר בתפקיד. אני צריך לפגוש את הגיברת רננה ורדי."
"רק רגע, אני בודק… כן, יש לנו דיירת בשם הזה. מה קרה, האם חס וחלילה נפטר מישהו מהקרובים שלה מהמגפה?"
"לא שידוע לי. אני בא בעניין אחר. תפתח לי בבקשה!"
הזמזום שמלווה את השער שנפתח בעצמו עושה לי להרגיש כאילו שאני חלק מהמקום הזה של העשירים. אני הולך מהר ותכף מגיע לַדלת-זכוכית של הבניין. איך שאני עובר דרך הפתח אני רואה בלובי זקנים יושבים במרחקים גדולים, מדברים ביניהם בצעקות בשביל להתגבר על המרחק והמסכות וזה שיש להם בטח בעיות שמיעה כמו לסבא שלי. אני מרגיש כמו כוורת דבורים, לא מבין איך הם מצליחים להבין אחד את השני. מטפלות פיליפיניות יושבות ביחד ומקשקשות או מדברות בניידים. אני ניגש לאיש שיושב בדלפק, שואל איפה אני יכול למצוא את האישה שאליה באתי, אפילו שבינינו, אני בטוח שיש כאן טעות.
"איך אמרת שקוראים לה?, אה! רננה ורדי, רגע, אני מחפש, הנה מצאתי. החדר שלה, מספר 154 נמצא בקומה 5. שם, בצד ימין המעלית.
לפני שאני דופק על הדלת אני מיישר את המסכה על הפנים ונכנס לתפקיד בַּהזדקפות שבאה לי באופן אוטומטי. אני מתרחק כדי לשמור על השני-מטר-מרחק ושומע איזה קול שמישהו זז בתוך החדר. בסוף אישה קטנה עם הליכון לובשת פיג'מה כזאת לבנה עם פרחים קטנים בצבע ירוק ואדום שדומה לזאתי של סבתא שלי פלורה זיכרונה לברכה, פותחת לי את הדלת.
"או, איזה אורח מכובד! סליחה שנאלצת להמתין זמן כה רב. באת מוקדם. עדיין לא הספקתי לצאת מהמיטה. אתה יודע איך זה בגילי, אין יותר מדי מה לעשות לכן אין צורך למהר לקום. אני מקווה שלא הבאת אתך חלילה איזו בשורת איוב. בימים קשים אלה אין לדעת…"
"לא, תירגעי, לא קרה שום דבר לאף אחד שקשור אליך עד כמה שאני יודע. לא בשביל זה באתי. אני יכול להיכנס? אני ישמור ממך מרחק בטוח, אל תדאגי."
"בבקשה", היא זזה הצידה. מאחורי הגב שלה יש חלון גדול שממנו רואים צמרות ירוקות. בצד על הקיר יש כוננית מלאה ספרים מלמעלה עד למטה. ממול שולחן אוכל קטן ושני כסאות. על הקירות תלויים ציורים של שקיעה, ים, עצים, למטה בצד מופיע השם שלה. זאת אומרת שהיא ציירה אותם.
"בִּרְשׁוּתְךָ, לפני שאתה מגלה לי מה הביא אותך אלי, אני מעמידה קומקום ומכינה לעצמי כוס תה כי עוד לא הספקתי לשתות הבוקר. להכין גם לך? או אולי אתה מעדיף קפה?"
היא מסתכלת עלי, מחכה לתשובה שלי. רוב הפרצוף שלה מוסתר במסכה. השיער צבוע באדום, קצת דומה לצבע של אשתי. העיניים שלה נראות גדולות מאד בגלל העדשות העבות שבתוך מסגרת חומה בולטת אבל האור מהחלון או מהמנורה שתלויה מעל לשולחן עושה שהצבע הכחול של העיניים שלה כאילו מחייך אלי, או שזה רק נדמה לי.
"לא תודה, מספיק לי מים, אם אפשר", אני ממשיך לעמוד, לא בדיוק יודע מה לעשות עם עצמי אבל מנסה להסתיר את זה, שלא תשים לב.
"שב בינתיים" היא ממלאה כוס גבוהה במים קרים ומגישה לי. אחר-כך מכינה לעצמה תה בספל זכוכית גדול, מתיישבת מולי ומחכה.
"טוב אני מתחיל", אני מודיע לה ומפעיל את מכשיר ההקלטה. "אני פקד חזי אזולאי, חוקר ממחלק הסמים", אני מציץ בנייד לבדוק את התאריך והשעה ומדווח למכשיר –
"התאריך: אחד באפריל 2020." איך שהמלים האלה יוצאות לי מהפה נופל לי האסימון. סידרו אותי החברה, איזה ממזרים! אבל אני צריך להמשיך בהצגה ואומר לעצמי בלב שלי: 'חזי, קח את זה קל. 'סתכל על הסצנה כאילו זה לא אתה אלא מישהו אחר'.
"השעה 10.09", אני ממשיך כאילו זה הכול אמת-
"לפני שאנחנו מתחילים בחקירה אני צריך למלא כמה פרטים מזהים –
השם: רננה ורדי
ת.ז.: 003482359/7
שנת לידה: 1942
שם האב, כתובת, טלפון, כתובת מייל….
קיבלנו מידע שאת מחזיקה ברשותך סמים. לא ידוע לנו אם זה לצריכה פרטית או שאת סוחרת בהם. הנה צו חיפוש" אני מציג בפניה את המסמך והיא מחליפה את המשקפיים שלה בזוג אחר ומחזיקה את הטופס ממש קרוב לעיניים.
"אני צריך לערוך בדירה שלך חיפוש יסודי כדי לגלות איפה את מחביאה את הסם. בינינו, אני חייב להודות שאיכשהו כל המידע הזה לא מסתדר לי עם מה ומי שאני רואה כאן אבל ההפתעות בחיים אף-פעם לא נגמרות. בטח לא במקצוע שלנו. לפני שאני מתחיל בחיפוש אני רוצה שתספרי לי אם יש לך איזשהו קשר עם הנושא ואם כן, איך את קשורה לזה".
אני כמעט נופל מהכיסא כשהיא מתחילה לצחוק ולא מצליחה לעצור, מרססת אותי בטיפות תה שמשפריץ לה מהפה לכל הכיוונים.
"עכשיו אני מבינה!" היא אומרת אחרי שהיא מצליחה להירגע קצת. "כבר חודשיים שאני מחכה למשלוח הזה ולא מבינה למה הוא מתעכב. כל המשלוחים הקודמים הגיעו ממש בזמן, בדיוק שבוע אחרי שהבת שלי הייתה שולחת לי. אני משערת שגילו את זה במכס והעבירו אליכם!"
"טוב, אני שמח שאת משתפת פעולה ולא מנסה להכחיש ולספר לי סיפורי סבתא. תספרי לי מה עשית עם כל המשלוחים שהגיעו אליך? את משתמשת בסם באופן אישי או מוכרת לחברים שלך פה במוסד?"
"תקשיב, בחור צעיר, לפני שלוש שנים נפלתי במהלך שיעור התעמלות ושברתי שתי חוליות בגב ואת שתי עצמות האגן. אתה יודע איך זה בגילי, נופלים לעתים קרובות ותמיד נשבר משהו. עברתי כמה ניתוחים בניסיון לאחות את השברים ומאז התחלתי לסבול מכאבי תופת, חיה על אופטלגין ולא ישנה בלילות. לפני התאונה הייתי מאד פעילה, מתעמלת, שומעת הרצאות, הולכת לקונצרטים, מציירת ומתנדבת. גרתי בדירה משלי בקומה רביעית בלי מעלית ולא הייתה לי בעיה לטפס שישים מדרגות. להפך, ראיתי בכך הזדמנות לשמור על הכושר. כששוחררתי מהשיקום כבר לא חזרתי לדירתי. עברתי לכאן. האמן לי, יש כאן שפע של פעילויות – חוגים, הרצאות, קונצרטים ואירועים חברתיים, אבל הכאבים הקשים גרמו לי לשקוע בדיכאון. כמעט ולא יצאתי מהחדר וגם בתוכו, איבדתי את הסבלנות לקרוא או לצייר. פניתי למרפאת כאב ונתנו לי מדבקות מורפיום שגרמו לי עצירות קשה וחוסר תיאבון והפכו אותי ל'זומבי', בלשונם של נכדי. כשניסיתי להפסיק את השימוש בו הופיעו תופעות איומות של גמילה – עצבנות, חוסר שינה, חוסר תיאבון, שלשולים… לא אלאה אותך. חזרתי למרפאת הכאב והתחננתי לקבל אישור לקנאביס שכל מי שמקבל כאן, בדיור המוגן שלנו, מעיד על כך שזה מציל אותו ומשפר את איכות חייו לאין ערוך. השיבו את פני ריקם. טענו שאין להם סמכות חוקית לאשר לי שימוש בסם הזה. לא ראיתי שום דרך אלא לפנות לבתי שגרה באמסטרדם שבה, כידוע לך, השימוש בקנאביס חוקי והוא ניתן לרכישה בקלות, ולבקש ממנה לשלוח לי, בידיעה ברורה שאני מסתכנת בעברה על החוק. האמן לי, אני מתקשה להבין את ההיגיון של חוק שאוסר על שימוש בקנאביס שידוע כבעל השפעות מיטיבות ביחס למגוון של בעיות רפואיות קשות ובה בעת מעודד שימוש במורפיום שהוא סם מסוכן, ממכר ובעל תופעות לוואי קשות.
מכל מקום, המשלוחים הראשונים הגיעו כסדרם. לא רק שבעיית הכאבים חלפה, הרגשתי עד כמה זה משפיע לטובה על מצב הרוח שלי. חשתי צעירה בעשרים שנה, התחלתי להתעמל בחדר הכושר שיש לנו כאן במתחם וגם לשחות בבריכה המחוממת ואני אפילו משתתפת בחוג לריקודים סלוניים בכל יום רביעי. אני רוצה לגלות לך בסוד שיעקב, הגבר שכל הנשים כאן מתחרות על תשומת לבו, מתאפרות, מתקשטות ומבלות שעות בסלון התסרוקות לכבודו, התחיל לחזר אחרי. עוד לא החלטתי אם להיענות לו, אבל זה מאד מחמיא לי.
מאז שהמשלוח מתמהמה אני מרגישה הרבה פחות טוב. עכשיו, כשאני יודעת שנתפסתי כשאני עוברת על החוק, כבר לא אוכל לקבל יותר את התרופה בדרך הזאת ואני חשה תסכול עמוק."
"אני באמת יכול להבין אותך גיברת רננה. לפני כמה שנים, כשעוד הייתי שוטר זוטר ונסעתי על אופנוע, עברתי תאונת דרכים ונפגעתי בגב ומאז אני סובל מכאבים קשים, אז אני יודע מניסיון אישי כמה את סובלת ובלב שלי אני חושב שאת צודקת, אבל אני מצטער, בתוקף תפקידי אני הנציג של החוק ואת העבריינית. אני מאמין לך שסיפרת לי את האמת ומוותר על החיפוש בבית שלך. רק רוצה להיות בטוח שבכל הסיגריות שקיבלת רק אָת השתמשת ולא מכרת או נתת לאנשים אחרים."
"מה פתאום?! באמת שאין, ולא הייתה לי שום כוונה להסתבך עם החוק מעבר להכרח. לא גליתי לאיש שאני משתמשת בקנאביס. כדי למנוע מהריח להתפשט הייתי יוצאת החוצה ומתרחקת מאנשים, מעמידה פנים שאני מעשנת סיגריה רגילה.
עכשיו, תכבה בבקשה את מכשיר ההקלטה". היא מבקשת ואני לוחץ על הכפתור של OFF.
"אני רוצה להציע לך משהו. אני מבטיחה לך בהן צדקי שזה יישאר בינינו ולא אגלה לאיש – מכיוון שאתה סובל מכאבי גב קשים והקנאביס שאני שילמתי עליו במיטב כספי נמצא ברשותך ואין שום סיכוי ולו הקלוש ביותר שאזכה לקבל אותו, לפחות תשתמש בו אתה. אני מבקשת שתראה בזה שי צנוע ממני."