אזהרת טריגר (!!!) פרק עם שבי ועינוי שבויים [לא קצר]. ניתן לדלג!!! (פיסקה המתחילה מהמשפט 'לוקח לי זמן לעכל את מה שאני רואה.' עד לפסקה המתחילה 'אני מרגישה חסרת משקל'). מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שמונה עשר: הבגידות – פרק 86

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 85

—
שד מרושע!
הוא גילה לקווין שביקשתי ממנו להתנקש בו!
"לא ציפיתי ממנה לפחות מזה" אומר קווין בקור רוח וכאב חד הולך ומתגבר ביד שלי.
אני נאנקת, כורעת ברך ומחבקת את היד באינסטינקט "ואני לא ציפיתי לפחות מכך מהשד הזה! הוא משקר!".
קווין צוחק "ומדוע שאאמין לך?".
"איך, לכל הרוחות, יכולתי לבקש ממנו להרוג אותך – כשכל הקלפים ביד שלך?" אני שואלת, קוראת רגע שוב בכאב ואז ממשיכה "ידוע לך שלא אסכן את קרולינה".
הכאב נפסק.
הצלחתי לערער אותו שוב!
אני מנצלת את הרגע, מזדקפת באיטיות ונושפת אוויר "כפי שכבר אמרתי לך כמה פעמים, קווין – זאת טעות לשחרר את דוויל! הוא מניפולטיבי, ערמומי, בלתי צפוי…".
לרגע אחד אני מוצאת את עצמי צוחקת בטירוף למרות הסיטואציה.
לאחר שאני נרגעת אני ממשיכה "אה… הבנתי! זה בדיוק סוג האנשים שאתה אוהב! אבל רק שתדע, קווין: דוויל לא ישחק לפי הכללים שלך. הוא יגרום למפלתך ואולי גם למפלת כל האימפריה הארורה הזאת שאתה בונה בעמל רב!".
אני צוחקת שוב "ואתה יודע מה, קווין? כשזה יקרה – לא אצטער אפילו לרגע!".
קווין שותק ושוקל את מה אמרתי ולעומתו דוויל מחייך חיוך מאושר "היא לא משקרת – אני אכן שד מניפולטיבי וגרמתי למפלתם של רבים!".
מה המשחק של דוויל עכשיו?
למה הוא חופר לעצמו קבר?
או שאולי… הוא חופר לי?
"אך אני מניח, אדוני המלך," ממשיך דוויל "שכבר מצאת לזה פתרון".
דוויל יודע משהו שאני לא?
קווין שותק עוד שנייה ואז מסב את מבטו ופונה לקרולינה, שבינתיים עוקבת אחרינו בשקט "ילדתי, אני והיועצים צריכים ללכת. אולי תלכי לשחק במקום אחר?".
הוא מחשיב אותי בתור 'יועצת'?.
הנזר מהבהב וקרולינה הולכת משם ללא שאלות.
לעזאזל!
קווין חוזר אליי ואני שואלת "מה עכשיו?".
הוא מחייך "יש מישהו שכבר הרבה מאוד זמן רוצה לפגוש אתכם פנים אל פנים".
דוויל מרים גבה.
"וואו! לא ידעתי שנעשיתי למפורסמת," אני אומרת בציניות. "מי זה הפעם?".
קווין מרים את ידו החובשת את כפפת הרכישה שהשיג, עוצם את עיניו והרונות על הכפפה זוהרות.
נהדר, עוד השתגרות…
—
לוקח לי זמן לעכל את מה שאני רואה.
כשאני מבינה לאן הגעתי אני אומרת "אין צורך לאיים קווין".
הגענו לחדר העינויים הענקי והחדש, בו היו בפעם הקודמת שהייתי כאן אתניקס ואטרמיס.
הפעם רק אתניקס שם ומצב בריאותו זהה לפעם האחרונה בה ראיתי אותו, קשור למיתת מתיחה דומה לזאת בה הייתי בעבר, גופו החבול רפוי.
אתניקס מביט בדוויל מבט מצמית ואז מביט בי "הוצאת אותו מהעולם התחתון? למה עשית את הדבר הטיפשי הזה?".
אין לי כוח לענות לו, אז אני מתעלמת ממנו ומביטה סביב.
אסירים רבים מגוונים שונים נמצאים במקום, חלקם מעולפים, חלקם צועקים, חלקם מיואשים וחלקם עדיין נאבקים – אך אטרמיס לא שם.
מה קרה לאטרמיס?
"הכנתי מתנה מיוחדת בשבילך, איילקס," מגחך קווין. "משהו שיזכיר את העבר".
"אתה כל-כך מקסים, אהובי" אני אומרת בנימה צינית.
אינני מעוניינת בשום מתנה מהמרושע הזה!
לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, אחד מאנשי-הרובוט מפשיט ממני את חולצת בית-הסוהר, ואחד אחר לוקח את השרשרת, כך שאני נשארת רק עם הבגדים הפנימיים של פלג גופי העליון שנתנה לי תאליה – אמא של מאליה, ועם מכנסיי שבין-כה-וכה לא במצב מזהיר.
אני מזדקפת ונושמת באטיות ובנוסף מחבקת את עצמי כדי לשמור על חום ועל מעט הכבוד עצמי שנשאר לי "אני יודעת שאתה אוהב מחוות רומנטיות, קווין, אבל חשבתי שנשמור את זה לליל-הכלולות שלנו, לייד נרות ובאופן אינטימי – רק שנינו".
מה יקרה עכשיו?
"קחו אותה ובואו איתי" אומר קווין ואחד מהם מרים אותי באיטיות על כתפיו.
הם סוחבים אותי למקום לא רחוק מאתניקס, אל מתקן בצורת דיסק עשוי מתכת שמוט עם גלגלי שיניים מחובר אליו, השוכב בתוך בריכה רדודה של מים קפואים, והבטן שלי ננעלת אליו במתקן ברזל קפוא.
ידיי ורגליי ננעלות בשרשראות ברזל ונמתחות מעט אחת לכל אלכסון.
עכשיו אני מבינה למה קווין התכוון כשאמר 'משהו שיזכיר את העבר'.
המים הקפואים דוקרים וכמעט מגיעים לתוך אוזניי, וידיי ורגליי נרדמות מהר.
"ידוע ל…לך שזה ב..בניגוד לאמנת זכ…ויות אסירים?" אני אומרת תוך כדי רעידות. "אני ד..דיי בטוחה שיש לי ז…כויות כאלה איפשהו…".
קווין מסמן לאחד מהאחראי להגיע והאחראי מושך שלב אחד במוט.
כשהגלגל נמתח לכיוונים שונים אני צורחת מכאב, אולי יותר חזק משאר האסירים.
"היית צריכה לחשוב לפני שביקשת מדוויל להרוג אותי" אומר קווין.
אני מתנשפת "למען ההגינות, זאת לא הייתה תוכנית טובה במיוחד, תתנחם בזה".
הפעם האחראי מושך שלב אחד ללא סימן מקווין ואני צועקת שוב.
הגיע הזמן לנסות דרך אחרת "אתה יודע, זה לא הופך אותך למלך גדול".
"לא כל בוגדת זוכה לעוד ועוד הזדמנויות" טוען קווין.
איכשהו אני מצליחה להעלות חיוך "באמת? חשבתי שזה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו – מעניש במקום להרוג. אתה מתחיל להתרכך, בעלי היקר," אני קוראת בכאב שוב ואז מוסיפה "בינתיים אתה נשמע יותר כמו בעל מאוכזב, מאשר שליט של אימפריה".
דוויל עומד מאחוריו ואינני מצליחה לקרוא את הבעת פניו.
רחמים?
אושר?
פחד ממה שמצפה לו?
"קווין, אם אתה מתכוון לעשות לי הרצאה על מוסר כמו בפעם הקודמת – אתה יכול לחסוך," אני ממלמלת ונאנקת. "אם אתה חושב שאחרי זה אני אשבר לגמרי – אתה אידיוט!".
ידוע לי שזה לא מאיים.
אני אומרת את זה בעיקר לעצמי.
קווין מסמן לאחראי ואני נמתחת יותר.
אני צורחת — ואז משחררת את גופי מאפיסת כוחות.
אינני נלחמת יותר, אלא רק צפה ומביטה בתקרה.
פניי נבלעים כמעט לגמרי במים, רק הפה והאף נשארים בחוץ.
בין-כה-וכה כבר אינני מרגישה את הקור.
"אני דווקא חושב שאת טועה," אני שומעת את קווין במעומעם. "תישארי לילה כאן לחשוב על מעשייך, בזמן שאני מסדר כמה דברים עם היועץ השני שלי".
ניסיון אחרון "קווין, אל… תשכח ש… אתה צריך אותי בחיים," אני לוחשת בקושי בלי להביט בו. "אם ת…עשה לי את… זה, לא או…כל לצאת… לשום מסע שתרצה".
"אינני צריך יותר שתצאי למסעות, איילקס," הוא אומר. "אל דאגה, זה לא יהרוג אותך, זה רק… יקרר אותך מאוד במובנים רבים".
אינני רואה או שומעת שהם הולכים, אך ברור לי שהם עזבו.
"מצטער" נשמע קול אתניקס במעומעם מבעד למים באוזניי.
המילה הזאת לא אופיינית לו.
כנראה אני באמת במצב ביש.
אני כלואה באומללות שלי ולא מעוניינת להשיב לאתניקס.
"מה נעשה?" הוא שואל.
"כרגע? כלום," אני נאנקת כשפניי לתקרה. "אלא אם כן יש לך הפעם פתרון קסם – שלא כולל מוות או עינויים נוספים".
אני רואה את צל האחראי מתקרב אליי ואז נשמע מבעד למים "שקט, אסירים!" והמתיחה מתגברת אצלי.
אתניקס ואני צועקים בכאב לאור המתיחה המוגברת, אני בקול חזק יותר ממה שאתניקס צועק.
פלא שגופי עוד לא נקרע לחתיכות…
בניסיון לחשוב על משהו אחר, אני מתכננת צעדים הלאה בתקווה שאצליח לברוח מכאן.
קודם כל אצטרך לשחרר את אתניקס, הוא לא יצליח לסבול עוד הרבה זמן.
לאחר מכן אצטרך למצוא דרך להגיע לקרולינה, כדי להוריד ממנה את הנזר ולהחזיר אותה אליי.
"אני חייבת להיחלץ מכאן כדי להוציא אותך," אני לוחשת. "מסיבה מסוימת אתה עדיין חשוב לקווין למרות שאינך יכול לבצע קסם, ולכן הוא לא הורג אותך"
"אמרתי- שקט!" גוער האחראי ומגביר לשנינו שוב, אולי בכמה שלבים.
כנראה יש לו שמיעה ממש חזקה, אולי בגלל זה הוא אחד האחראים…
אני פולטת צרחה אדירה מרוב כאב, גופי בוער וריר דביק יוצא מפי.
כל תזוזה וכמעט כל נשימה נעשית לסבל.
בנוסף, הצרחות של אתניקס מחרידות והינן עינוי בפני עצמן!
"הישארו בשקט, ואולי תישארו עם גוף לא שבור לחלוטין" מאיים האחראי והולך.
אני מאמינה מאוד לאחראי…
רצוי לשאול את אתניקס מה כדאי לעשות לאחר שאשחרר את קרולינה, אבל אני חוששת שאחד מאיתנו לא יסבול את המתיחה הבאה, אז אני שומרת על שתיקה.
אתניקס עצמו משתתק, סביר שהתעלף.
אני שמחה בשביל אתניקס שהוא איבד את ההכרה, אבל בעיקר שמחה בשבילי.
אינני חושבת שהייתי מסוגלת לסבול את הצרחות שלו לאורך זמן.
הסחרחורת שמתפתחת מתקבלת הפעם בברכה, בידיעה שחוסר ההכרה יקל על הכאב…
—
אני מרגישה חסרת משקל, מנותקת מגופי השבור כאילו הוא כבר לא שייך לי ובאותה העת אני מרגישה תחושת שלווה.
כבר אינני מוגבלת לצורה הפיזית בה הייתי, אלא אני תמצית שקופה של התבנית הקודמת שלי שעטופה בהילה מנצנצת.
הפעם, מסביב לי קיים גן פרחים צבעוניים יפיפיים, ומעבר לכך הכול לבן.
אור זוהר לבן יותר, שנובע מפתח של דלת הנמצאת במרחק, נותן לי הרגשה נעימה ומפתה.
הזוהר החם שלו קורא לי אליו, רוצה לחבק אותי באהבה.
ברור לי שאם אעבור בדלת – אהיה המנה הבאה של זואול.
אבל מה כבר אני יכולה לעשות?
קווין טעה וכן מתתי.
אין לי כבר את הטליסמן של מאליה, אז נשמתי לא נשמרת במקום אחר.
דמות לא מוכרת צועדת לכיווני.
בעצם, ראיתי אותו פעם אחת – בחלום שחלמתי לפני הרבה זמן, כשנסעתי עם האוזן וצ'יפה אל סרינה.
בחלום ההוא, הוא סיפר לאיש נמוך וקירח על ההיריון של אשתו.
מדובר בבן אנוש גבוה בעל זקנקן שמבוגר ממני מעט, גם גופו הינו תמצית שקופה והוא עטוף בהילה מנצנצת.
אינני נרתעת כשהוא מתקרב.
הוא לא יכול לפגוע בי.
ובכלל, הוא לא משרה עליי תחושה של עוינות – אלא להיפך.
"אמ…" הוא אומר. "זאת לא הדרך הכי טובה לפגישה ראשונה".
אני מהנהנת.
"אז פשוט אומר את זה," הוא אומר. "שמי ג'ואי, ואני… אבא שלך".
אם הייתי יכולה לבלוע את הרוק הייתי עושה זאת.
בהחלט סיטואציה לא נעימה.
אני לא יודעת אם אני כועסת, מבולבלת או סתם מותשת.
כל זה ממש הזוי!
"אם אתה אבא שלי… אז איפה היית כל החיים שלי?" אני שואלת, לא ברור אם זה בכעס או רק כי אני חייבת לדעת.
ג'ואי כביכול לוקח את ידי ואנו צועדים בין הפרחים כשראשו של ג'ואי מביט מטה "נהרגתי בהגנה על אמא שלך ועלייך מפני מתפרעים מקוללים, בקרב יחיד מול רבים, אבל זה נתן לאמא שלך זמן מספיק להימלט איתך".
איזה תמצות…
"ספר לי יותר על העבר בבקשה," אני מבקשת בזמן שאנו ממשיכים לצעוד. "יש לנו זמן".
"הייתי אחד מראשוני העיר ניבקס בדרום טמריה, וחייתי חיים מאושרים," הוא אומר. "סחרתי בדייג והעסק הלך לא רע".
אני נזכרת בסיפור שהמצאנו האוזן ואני בשביל סרינה.
מסתבר שזה לא היה רחוק מהאמת…
'ניבקס' היא עיירה בדרום טמריה שצמודה לחוף 'ים הנמלטים', לשם נדדו או ברחו כל היצורים חסרי המזל של טמריה.
בעצמי חשבתי כמה פעמים לעבור לניבקס, אבל לבסוף החלטתי שלא, כי הדרך מטמריה הבירה לשם לא קלה ואף מסוכנת ובנוסף זה יהיה רע לעסקים.
לא תיארתי לעצמי שאצטרך להסתכן במסעות לאורך ולרוחב טמריה.
אבא מביט בי עכשיו "היה לי ידיד טוב, גמד-לוחם בשם 'קלגנור' שיצא למסעות בטמריה, כל אביב היה מגיע לניבקס וקונה את הדגים שלי. הייתי מזמין אותו לכוהל גמדים על חשבוני והוא סיפר לי על מסעותיו".
אולי קלגנור הוא הגמד שראיתי באותו החלום עם אבא.
"באחד מהמסעות הביא איתו קלגנור סיירת אנושית צעירה ויפה בשם 'דסטיניה' שהצטרפה כנראה לחבורה שלו," ממשיך אבא. "היא סיפרה לו שכבר עייפה מכל המסעות וההרפתקאות בטמריה, ושהיא מחפשת את מי שיקים איתה משפחה. הוא הכיר בינינו ודחק בי לדבר איתה".
"זה היה פשוט?" אני שואלת בספקנית.
"לא בדיוק," הוא מחייך. "בהתחלה דסטיניה חשבה שאני פשוט עוד אחד שמנסה להתחיל איתה, אבל מהר מאוד התחלנו להתראות יחד ללא הפסקה," הוא מביט למעלה "העניינים… התגלגלו, לאחר חמישה חודשים מצאתי את עצמי יורד על ברך ומציע לה טבעת שלא הייתה שווה הרבה".
"והיא הסכימה" אני משלימה בשקט.
הוא מהנהן.
"ואיך היו החיים שלכם אחרי שהתחתנתם?" אני שואלת, הפעם בטון ענייני.
אני מנסה להרכיב תמונה כדי להבין איך זה באמת היה, לא רק סיפור מהעבר.
"פשוטים, ברובם," אבא אומר ואולי נאנח, אם זה בכלל אפשרי. "נשארנו בעיירה ניבקס. המשכתי בדייג, אך דסטיניה לא הייתה מסוגלת לשבת יום שלם בשקט לאחר שהפסיקה להסתובב בטמריה, אז היא התחילה ללמד".
"ללמד מה?" אני שואלת.
"ללמד אחרים איך להגן על עצמם," הוא מסביר. "בהתחלה זה היה רק כמה נערים שההורים שלהם ביקשו שתראה להם איך להחזיק פגיון או איך לברוח אם מישהו מנסה לחטוף אותם. אחר כך, נשות העיירה ביקשו הדרכות להגנה עצמית ולאחר מכן גם גברים התחילו להגיע".
"נשמע עסק רציני!" אני משבחת.
"היא לא למדה אנשים להילחם, היא לימדה כיצד לשרוד," הוא מסביר. "איך לחשוב כשנכנסים ללחץ, איך לזהות מישהו שעוקב אחריך, איך להשתמש במה שיש כדי לצאת ממצבים מסוכנים…".
הלוואי שהיא הייתה בחיים ולא הייתי צריכה ללמוד את כל אלה לבד…
"והעיירה קיבלה את זה?" אני מקשה.
"בהתחלה קצת הרימו גבה," הוא מסביר. "את יודעת איך זה – בחורה חדשה שמסתובבת עם פגיון על הירך ומלמדת להילחם – דבר שלא היה ממש ראוי לבחורות צעירות בזמנים ההם. אבל עם הזמן הם ראו את התועלת".
"אני מבינה שזה לא נמשך הרבה זמן" אני אומרת.
הוא עוצר לצעוד ואני בעקבותיו "את צודקת. בהתחלה דסטיניה התחילה להתעייף יותר בקלות. היא חשבה שזה כי היא מתאמנת יותר מידיי, או בגלל שינויי מזג האוויר, אבל לאחר מספר שבועות הצטרפו לעייפות גם כאבים חזקים מאוד בגב ובצלעות, עליות ומורדות בחום והקאות בלתי פוסקות," הוא עוצר ומביט סביב מסיבה לא מובנת ואז ממשיך לספר במרץ "היא ירדה במשקל במקום לעלות, השיער שלה הידלדל ויום אחד היא אפילו התעלפה באמצע הדרך!".
"ואז?" אני שואלת.
"לאחר סירובים חוזרים ונשנים, דסטיניה השתכנעה לראות רופא – ונאמר לנו שהיא בהריון," הוא מחייך. "אבל הרופא הזהיר שכנראה ההיריון לא יהיה קל".
אני נזכרת בחיזיון הלידה.
אמא נגעה באחת המיילדות, וזאת קמלה לאט-לאט ובנוסף גם הכרית שאמא החזיקה בידיה התפוררה ואז היא ברחה מהמקום.
אבא ממשיך "מאז שנולדת, אמא שלך חטפה מחלה בה כל דבר בו הייתה נוגעת היה קמל ומת".
ידוע לי על מה הוא מדבר, אבל אני שותקת נותנת לו להמשיך "היא נגעה באף אחד חוץ ממך. בימים הראשונים היא אפילו לא הרשתה לי להתקרב אליה כי פחדה לפגוע גם בי".
"ומה קרה אחר כך?" אני שואלת.
"בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב. אמרתי לעצמי שזה נובע ממתח, או שזאת תגובת גוף משונה או תסמין של מחלה חולפת בעקבות הלידה הקשה. אבל אז שמועות החלו להתפשט; אחד השכנים טען שראה אותה מדברת עם עצמה. אחר אמר שזיהה 'אנרגיה אפלה' סביב הבית… ומכיוון שאנשים פוחדים מהלא-מובן – כינו אותה בשם 'מכשפת מוות' ואותך בשם 'בת-שטנים'.
"ואתה?" אני שואלת.
"אני עמדתי לצידה בלי לגעת בה," הוא מספר. "ניסיתי להסביר שזה זמני, שאולי היא זקוקה לריפוי מיוחד. אבל אף אחד, כולל קלגנור, לא מצא מרפא והגיע למסקנה שמדובר בקללה".
האפלה.
זה חייב להיות זה.
אבא ממשיך "זה הרג את דסטיניה מבפנים – פעם היא לימדה אחרים כיצד להגן על עצמם, פתאום היא לא יכלה אפילו להחזיק סכין מטבח בלי שהמתכת תחליד בידיה".
"ולי לא קרה כלום?" אני שואלת.
הוא מהנהן "איכשהו, את היית היחידה שלא קרה לה כלום ממגעה".
זה יותר מידיי מידע בפעם אחת בסיטואציה הזויה, אבל הוא לא מפסיק "כמה ימים לאחר שנגמלת מחלב-אם, תושבי ניבקס התחילו לפעול; כמה תושבים הקימו ועד בשם 'ועד לשמירה על טוהר העיירה' והתחילו לעקוב אחרינו. רצינו לעזוב אבל דסטיניה פחדה שיתפסו אותנו בדרך וייקחו אותך. היא אמרה שהיא יכולה להחזיק מעמד עוד קצת, עד שנמצא דרך בטוחה יותר…" הוא נעצר.
"אם אתה רוצה להפסיק זה בסדר" אני אומרת.
"לא, אני רוצה שתדעי הכול!" הוא מצהיר. "יום אחד חזרנו מקניות של פירות עם סל נצרים גדוש, אך שמונה גברים חיכו לנו לייד הדלת. הם אמרו שיש להם צו שמורה לכלוא את דסטיניה ואותך ושאין לאן לברוח," הוא מביט בי ישירות "אמרתי לה לרוץ איתך, שלפתי חרב ולחמתי בהם. הרגתי רק שניים ומתתי מאיבוד דם, אך שמחתי שהצלחתן להימלט".
אני מכירה את ההרגשה.
כך הרגשתי כאשר אמרתי לקרולינה ולאטרמיס להימלט, בידיעה שאפסיד בקרב עם הדרגונים.
אני שותקת כמה רגעים ואז אני שואלת "אז… למה אמא לא כאן איתך?".
אבא משתהה ונראה שמהסס "כשהיא… מתה היא מצאה אותי והיינו כמעט מאושרים. ראינו אותך גודלת ונעשית לבחורה האמיצה שאת היום וגם ראינו את חלק מהמסע שלך להצלת הנסיכה לוסי, עד שלפני כמה חודשים זואול הגיע לכאן והתחיל ממש לבלוע נשמות כדי להתחזק, ורק למעטים, כמו אמא שלך, הייתה את היכולת להימלט ממנו – אך אני נבלעתי בתוכו".
הוא רועד "לא האמנתי שנשמה יכולה לחוש כאבים לאחר המוות עד אותו רגע, זה היה נורא!".
זה מסביר איך נשמותיהם של סרינה ושל המאסטר לא נבלעו כשפגשתי אותן כאשר חאן כמעט הרג אותי.
"דסטיניה עשתה עסקה עם זואול," הוא ממשיך. "שחרור נשמתי ועזיבתה תמורת נשמתה – נשמת 'הישרה' לשעבר. מאז המשכתי לעקוב אחרי ההתקדמות שלך, אבל לא רציתי ליצור קשר כדי שזואול לא יתחרט מהחלטתו – עד לרגע זה בו את זקוקה לי כדי לחזור לחיים".
"אינני בטוחה שאני רוצה בזה," אני אומרת. "אני בקושי מסוגלת לנשום ללא כאב, קל וחומר שלא לעצור מישהו".
אבא שותק לרגע. נדמה שהוא שוקל כל מילה "איילקס, זה לא תלוי רק ברצון שלך… אני יודע שזה נשמע אכזרי, אבל את חשובה – לא רק בשביל החיים אלא גם בשביל המתים. רוב הנשמות אינן חזקות בהתנגדות לזואול, ואם את תמותי – חברייך יסבלו".
"תמיד זה כך," אני מציינת. "וכמה שאני מנסה לעשות טוב – לא רק שאני נכשלת, אלא אני גם מכניסה אנשים לצרות".
"איילקס," הוא מתעקש. "תזכרי שכשאויב שומר אותך – הוא מגלה שהוא תלוי בך, גם אם לא לגמרי מובן למה. וזה לא הופך אותך לחלשה, אלא להיפך!".
"אבל זה גם אומר שהם לא סיימו איתי," אני טוענת. "שקווין עוד ייקח ועוד יכאיב ואני רק דוחה את הבלתי נמנע".
אבא מהנהן "יכול להיות. אולי את לא יכולה לעצור אותם. אולי אף אחד לא יכול. אבל יש הבדל בין להיכנע ובין לבחור להיאבק! את עדיין יכולה לבחור".
"לבחור במה?" אני מתעקשת. "בלהרגיש שוב את הכאב הפיזי והנפשי? זה קרב אבוד מראש, הם לא ייתנו לי לחיות בשקט!".
"לבחור שוב בלהיות מלכה, המושיעה של טמריה," הוא מפתיע. "אבל הפעם, בנוסף המושיעה גם של טמריה התחתונה וגם של מתי טמריה".
העולם נעשה לבן שוב.
—
כאב חזק תוקף אותי ואני צורחת ופוקחת עיניים.
"יופי, התעוררת" אני שומעת את קולו של קווין מבעד למים.
אני לא ממש שמחה כמוהו.
"סוף-סוף אפשר לקיים את הפגישה" הוא צוהל.
פגישה?
איזו פגישה?
עם כל מה שעברתי אני כבר מתקשה לעקוב…
שכחתי לגמרי!
קווין אמר שיש מישהו שכבר הרבה מאוד זמן רוצה לפגוש אותי ואת דוויל פנים-אל-פנים.
"טוב מאוד, מלך טמריה!" נשמע קול מוכר שגורם לי להרים את ראשי בבהלה ולליבי לדפוק במהירות. "ברוך שובך, ישרה!".

המשך יבוא…