מבוך המראות

מפגש 11

"תקשיבי, אין לי מושג מאיפה להתחיל!" הוא כמעט צועק, מושיט לי הספר שהשאלתי לו. "התחלתי לקרוא איך שחזרתי מהמפגש ולא יכולתי להפסיק. כל מה שכתוב שם כאילו מדבר על הילד מקרטון שעומד צמוד לקיר ואבא שלו מכוון עליו את האקדח. הבנתי שהמצב שלו הוא כמו חיה, נניח איילה, שנמר תקע בה את השיניים והיא לא מצליחה להילחם או לברוח ויודעת באינסטינקטים שלה שאם תזוז ייקרע לה הבשר אז הדרך הכי טובה בשבילה היא לקפוא במקום. הגוף שלה מפריש אֶנְדוֹרְפִינִים בשביל שלא תרגיש את הכאב. עכשיו אני מבין גם שההרגשה של הקפיץ המתוח בזמן שעשיתי מדיטציה היא בגלל האדרנלין שלא יכול להתפרק כשהגוף נמצא במצב של שיתוק והצליח להשתחרר רק אחרי שהתחלתי לקפוץ ולרוץ ולהוציא קולות. הבנתי שזה מה שאני עושה במלחמות שלי עם השק כי תמיד אחרי קרב כזה אני מרגיש מרוקן לגמרי.
אני מתאמצת לסלק הצידה תמונת דֶה-זָ'אווּ שמשתלטת לי על המסך, מאלימה ומעלימה לרגע את גבריאל שיושב על הכורסה מולי, רואה את מעוף החצים שננעצים בי בזה אחר זה בלי שארגיש שום כאב, כאילו הוכנסתי למיכל של חנקן נוזלי.
'תדחי את זה לאחר-כך! עכשיו את בשבילו, אתו ועם הסיפור שלו, אל תערבבי את עצמך!'
"אז החלטתי לעשות מה שהסֵפֶר ממליץ עליו. את בטח שואלת איך עשיתי את זה? קניתי שק-אִגְרוּף, תליתי אותו בְּחדר בדירה שלי וסידרתי שם בידוד אָקוּסְטִי שחס-וחלילה אף אחד מהשכנים לא יתקשר למשטרה. כל פעם שמשהו לוחץ לי על הכפתור, אני מתחפש לַיֶּלֶד, מדמיין שהשק הוא האבא שלו, ואז אני צורח ומקלל והורג אותו במכות. את לא מתארת לעצמך איזו תחושת ניצחון אני מרגיש אחרי שאני נרגע".

***
 
כשאני נותרת לבדי, אני מניחה לזיכרונות להחזיר אותי לכלוב על מנת לשחזר את ההיחלצות ממנו בעור שיני. הסורגים שלו עשויים מהבלחי זיכרון –
– המבט של המרצה החתיך שאצלו למדתי לתואר ראשון בקורס 'פסיכולוגיה פרוידיאנית', שהתמגנט אל מִפְתַח חולצתי תוך כדי השמעת דברי תשבחות על עבודה שכתבתי בנושא: 'ניתוח דמותו של אדיפוס המלך בטרגדיה היוונית לאור התיאוריה על תסביך אדיפוס'.
– ההצעה שלו שנאמרה בטון סמכותי שלא יכולתי לסרב לו, כשהיה בעלי, פרופסור בעל מוניטין שניהל במקביל קליניקה פרטית יוקרתית, "אני חושב שיתאים לך מאד להגיש מועמדות למשרת פסיכולוגית במחלקת הרווחה של העיריה. שעות העבודה קבועות וישאירו לך זמן לעצמך, לכתיבה הפואטית שאת כל-כך אוהבת וגם לבית. נוכל לבלות ביחד בערבים, ליהנות מהאוכל הטעים שאת יודעת להכין ולחלוק מה שעבר עלינו במהלך היום".
– תחקוריו במהלך ארוחות הערב, "ספרי לי על ג'ואן, המטופלת שלך, איך את עוזרת לה להתמודד עם האלימות הקרה שבעלה מפעיל כלפיה?"
"אני מקשיבה לה, שואלת אותה מה היא מרגישה כשהוא שותק ולא מגיב למה שהיא אומרת לו במשך ימים שלמים",
"למה את עושה את זה?! את צריכה לשאול אותה אם היא זוכרת התייחסות כזאת כלפיה כילדה!",
"לדעתי חשוב שהיא תתחבר לרגשות שלה. זו הדרך שאני מאמינה שתעזור לה בסופו של דבר להציף את העבר. אני לא רוצה לדחוק בה. זה יקרה שתהיה בשלה",
"תקשיבי לי! אין הרבה פסיכולוגיות שהתמזל מזלן לחלוק את חייהם עם פרופסור לפסיכולוגיה שיכול לסייע להן לעבור קפיצת מדרגה ואת מעזה לזלזל במתנה שקיבלת?! את לא מצליחה להשתחרר מתסביך אדיפוס שאת תקועה בו מאז הילדות! כל הניסיונות שלך להתנגד לי הם לא יותר מאשר מרד נעורים שעבר זמנו."
– ההשפלות בפני חברים משותפים, "פאי הרועים שלך, קתרין, מופלא. אולי תתני לרות את המתכון?"
– התהיות של אחדים מהם מה קרה שחתול שחור החליט לאמץ אותנו.
– הלילות הלבנים שבהם התגבש בי האומץ לדרוש שנפנה לטיפול זוגי וההפתעה המוחלטת מכך שהסכים בלי להתווכח –
"אני מכיר מטפלת זוגית מצוינת, ג'ין ליווינגסטון. את מוזמנת לבדוק עליה מידע באינטרנט".
– ההכנות הנפשיות לקראת הפגישה הגורלית והנאום שכתבתי מראש, מתקנת, משכללת ומשננת לעצמי כל מלה.

אני זוכרת פחות או יותר את תחילתה של אותה פגישה, איך העזתי ליטול את רשות הדיבור ולשאת את הנאום:
"אני מגיעה לכאן בנאמנות, שבוע אחרי שבוע, בתקווה שהקליניקה הזאת תהיה מרחב מוגן שבו אוכל להנכיח את קיומי כאדם, שארגיש עידוד להישמע ואקבל לגיטימציה לדברים שאני מרגישה ועושה. לפני כל מפגש אני אומרת לעצמי, 'הפעם זה יקרה, בפעם הזאת יינתן לי הקול', וזה ממשיך לא לקרות, בעקביות! אני הייתי זאת שיזמתי את הטיפול הזוגי כדי לנסות לשנות את מערך הכוחות בינך, ג'ק, וביני ולהפוך אותו לשוויוני, לנסות ולהשיג קשב, הכרה והערכה מִמְךָ. במקום זה, העמידה שֶׁלָךְ ג'ין, כמטפלת, במסווה של אובייקטיביות, מעודדת את הצד האלים שבמשולש הזה לשחק את משחק הנמר הטורף המשתעשע באיילה שבה הוא אוחז בשיניו כבר שנים. אל תשכחו שניכם שגם אני פסיכולוגית והאופן שבו אתה עושה שימוש לרעה נגדי בנשק הזה בִּתְמִיכַתֵּך גלוי לי לחלוטין. מה שקורה כאן בקליניקה הוא שיקוף מוקצן…".
אני זוכרת איך הופסקתי על ידו באמצע המשפט, מוצאת את עצמי ניצבת על דוכן הנאשמים תחת אש צולבת של חקירה נגדית שהפריכה כל טענה שלי. הנאום נמשך כמעט עד סוף הפגישה בלי שום התערבות מצדה של ג'ין. הטון הקטלני שלו ניתז כמו גשם גרעיני שחור על פני מעטה ההגנה ששמתי על עצמי, נמנעת מסבל הפיענוח של הצלילים. רק לקראת הסוף היא פנתה אלי ושאלה אם יש לי דברים לומר בתגובה. שתקתי.

כשיצאנו מהקליניקה, הציע להקפיץ אותי לתחנת הרכבת ואני נעניתי. במשך כל הדרך היה חביב אלי באופן יוצא דופן, כאילו כל מה שקרה בקליניקה לא היה אלא הצגה שנועדה לעיניה. אני שיתפתי פעולה כמו בובה, מניחה לו למשוך בחוטיי.

כשהתיישבתי לבדי בקרון הריק הבחנתי לראשונה במלכודת שטווה לי כשהמליץ על 'המטפלת הזוגית המצויינת'. בבת אחת נשלפתי מתוך מכל החנקן הנוזלי ודמעות קפואות של שנים הגיעו לטמפרטורת רתיחה והתפרצו בעוצמה שגלגלה בתוכי סלעים של השפלה, חוסר-אונים וזעם.

כששככה הסערה הייתי החלטה נחושה לא לחזור עוד לחדר הטיפולים הזה ולהיפרד מהאיש שאיתו חלקתי עשר שנים מחיי. השאלה 'מה יהיה אִתָךְ עכשיו?' לא עלתה כלל. ידעתי רק שמכל האפשרויות, החזרה למה שהיה בלתי אפשרית לי.
רק עכשיו, כשאני נזכרת בכל זה אני מבינה שנדרשה סוּפה כדי להעיר אותי מקפאון-האימה ולהפיל את התפוח הבשל מהעץ, יודעת בוודאות שנדרש לו כל הזמן הזה להבשיל.
***