נכנס למצב עבודה

השמיים שחורים,
וסילון המטוסים כבר נמוג.
יריעת הבד הלבן והמנצנץ הייתה מוגבהת,
ומוחזקת בשני חצים –
האחד חום, מטונף ומכוסה בבוץ,
והשני מגואל בדם.

אלכסנדר כבר הלך מזמן.
הוא הותיר שם את הילד הקטן,
עם עיני הזכוכית.

הילד הקטן רועד באוויר הפתוח,
מותח את צווארו,
מנסה ללא לאות
למצוא יציבות
על קובית העץ השחורה,
שאלכסנדר גנב מהתיאטרון הישן.

הילד הקטן התכופף,
ונפל מארגז העץ.
מכנסיו נקרעו,
פניו התלכלכו בבוץ,
והבעת פניו הייתה אטומה,
חסרת הבעה –
לא מצליחה להתחבר
לגופו של ילד קטן.

הילד שנפל על פניו התרומם לאט.
שק הניילון שקיבל מאלכסנדר
היה מלא בפחמים.
הוא הרים בידו הרועדת
אבן שלא הייתה רחוקה ממשקל גופו,
וניסה שוב להתייצב על ארגז העץ –
הפעם, על קצות האצבעות.

וכמו קליעה למטרה,
הוא ניסה לכוון.
אבל לגופו הקטן
לא היה שום סיכוי
להצליח לפגוע ביריעת הבד.

משפטו של אלכסנדר
חרק במוחו:
"זכור לעבוד.
זכור לחיות.
זכור לנקום."

הוא נכנס למצב עבודה.
הניף, זרק – בום.
הניף, זרק – בום.
ולאט לאט התקבצו סביבו
מעגל פחמים
על אדמת השדה הקשה.

באיזשהו שלב,
הוא התכופף
וקרע על ברכיו,
והטביע את גופו הקטן
בתוך שק הפחמים.

הוא לכלך את פניו,
את כל גופו,
עד שלא ניתן היה לזהות
את היותו אנושי.
גופה.
נפשו.
פניו –
נראו כמו גופת צללים.

הוא לקח אבן גדולה,
ובשתי ידיו
שפשף את כל פניו בפחם –
משחיר אותם,
פוצע אותם,
חותם אותם בדם.

אבל יריעת בד מנצנצת
נשארה לבנה,
טהורה,
מנצנצת,
שוממת –
פשוט שם.