לווייתן גדול

אני מרגישה
שאני שונאת את כל העולם.
אני מבקשת שיהיו איתי.
נותנת חלון,
נותנת שער לכאב.
לפעמים
אפילו מכריחה אנשים
להיכנס בדלת.
הם שואלים מה שלומי,
ואז –
כשאני מספרת
שאני כולי רועדת –
הם כותבים:
"שולחת חיבוק ענקי".
ואז זהו.
עוזבים אותי.
זה לא ממצה.
לא לוקח ללב.
לא משתתף במשקולת הזאת של הכאב.
למה אני צריכה להגדיר
או להסביר
או להבהיר
לשמיים המחוספסים,
מלאים דגים,
מלאים ריקבון,
הקשקשים –
כולם שוחים בתוך הזרם הזה של הכאב –
האוקיינוס הזה,
שנפתח ביום הזיכרון:
הזוכר
והשומר.
אבל זה גם מלאכותי.
רק אדם מלאכותי.
לא יותר.
כי אחרי 24 שעות
הכול קורה כל כך מהר –
סוגרים לי את הברזים,
את הסכר
ואת הים.
או –
אני אקרא לזה:
האגם המלאכותי
והלא אמיתי.
כי נגמר המקום לכאב
וצריך לשמוח.
כי יש עצמאות
ויש זיתים על החולצה.
ואז האמא צריכה להיות פתאום חרוצה,
במקום לבכות במיטה,
במקום לנשק את הקבר –
אני צריכה לקום,
לאסוף את עצמי
כמו פאזל
או רובוט,
משהו מעל הטבע,
משהו שהוא מעבר.
עד לשם זה נדרש ממנה –
לצאת מהקבר,
להגיע ל"מֵעֵבֶר",
ואז להכין סלט
וסטייקים,
כי אנחנו חוגגים עכשיו.
אז כן,
כולם סוחרים בזרם
בתוך האגם.
שוחים עם הזרם
בתוך האגם,
בתוך אגם הכאב,
לשחות,
לדעת שעוד רגע מגיעים אל החוף.
איך כולם הם דו-חיים –
כאילו זוכרים את הכאב
אבל עדיין יכולים לשחות.
ועדיין יכולים לחיות על החוף.
הם דו-חיים.
הם יצור שברא טבע.
הם יצור שאני לא מבינה
איך ברא הטבע –
שמסוגל להתמודד,
או לטשטש,
או לכבות,
ולחיות גם על החוף.
ואני?
אני כמו לווייתן גדול ואמתני –
רוצח דגים,
סוחף הכול –
מים,
כאב,
עצב
ושכול.
ואם אני מעיזה לשחות אל החוף –
טוב,
אתם יודעים מה קורה לי בסוף.
אני לווייתן גדול.