החתול הלבן

פנס הרחוב הסתכל עליי במבט אטום,
החתול הלבן שישב לידי על הספסל
גרגר ולא אמר לי כלום.

הגשם המשיך לטפטף,
ואור הפנס התעמעם,
הרגשתי שקוף,
כאילו טיפות הגשם עוזרות לי לדמם.

האור שהשתקף בצל מוערך
חיבק אותי בפחד גדול כל כך,
ואני הסתכלתי שוב על החתול הלבן
וחשבתי – איך לעזאזל אני יוצא מכאן?

ירדת למטה,
את מחזיקה מטריה סגורה ביד אחת
ומסרבת לפתוח אותה,
את גוררת אותי ביד בשתיקה
ואז מכניסה אותי למיטה.

החתול הלבן מסתכל עלינו מבחוץ,
הוא עצוב,
והעיניים הכחולות שלו
מדברות איתי ואיתך.

הרגשתי שהוא אומר בשבילי את המילים –
אני אוהב אותך.

רציתי להגיד –
למה לא פתחת את המטריה
אם היא הייתה אצלך ביד?
אבל פתאום כל השיפוטיות שלי התנדפה,
ונשארתי שם לבד,
ערום, בלי עור לעצמות,
רק לב שדפק,
וילד מסכן
עם ערמות על ערימות של שקט.

הצללים כבר לא היו מפחידים,
הם היו פתאום מועילים –
מועילים לתפאורה היפה,
לנרות והוורדים,
מועילים לרומנטיקה
ולברכה העתיקה
שכבשה אותי בפשטות,
ברוך שאי אפשר למדוד, לתאר או לספור.

מילים קטנות נכנסות לבור –
אני אוהבת אותך.
מה צריך יותר?