משוואה בת שני נעלמים

"תקשיבי, לפני חצי שנה התחלתי בטיפול פסיכולוגי. בזכותו גיליתי משהו שהדחקתי כל חיי – אבא ניצל אותי מינית מאז שהייתי בת שלוש, מיד אחרי שחזר ממלחמת השחרור ועד שהייתי בת שמונה. אני מרגישה חובה ליידע אותך כדי לברר איתך אם הוא עשה את זה גם לך".

שכבת המייק-אפ העבה לא מצליחה להסוות את ההתקשחות של שרירי פנייך. כתפייך מתרוממות ובית החזה שלך נדרך. את לא שואלת מהיכן צץ פתאום הסוד אבל אני מרגישה חובה להביא הוכחות ודוחפת לך את הצילום של הילדה הקטנה שעומדת על הבמה בצלמנייה של אדון גולדברג וביד אחת מרימה את שולי השמלה וחושפת את ערוותה החשופה. את מסבה את פנייך ובדרכן המבט המתכתי שמאפיר את האזמרגד של עינייך משסף לי את הבטן. כמה שאת דומה לאימא! איך למבט יכולה להיות חדוּת של סכין!

אני סופרת את הנשימות בצפייה למענה המשתהה. כשהוא מגיע, אני קולטת נימה דקיקה של אכזבה.
"לא, לי אבא אף פעם לא עשה דברים כאלה".
אחר כך את מוסיפה בטון של התנצחות, כאילו ההפסד שלך הוא נתון בְּמִשְוָאָה בת שני נעלמים שבה אנחנו מתהוות, זו כנגד האחרת –
"אבל גברים אחרים דחפו לי ידיים – חברים של ההורים."
"ניסית לדבר על זה אִתָּם? כי גם לי היו כמה התנסויות כאלה ואני חייבת להודות שהם הפסיקו לי את טיפולי הפיזיותרפיה וגם את יישור השיניים בעקבות התלונות שלי. אולי לאבא הייתה חשובה הבלעדיות…"
"מה פתאום! שמרתי הכול בסוד. תזכרי – מה שלא מדברים עליו לא היה ולא נברא!" את משמיעה באזני את הסיסמה שקברה אותי במרתף למשך עשרות שנים.

"יש משהו שאני לא מצליחה למחוק בשום אופן", את שולפת מנבכי הנשייה, כמו מסמר חלוד, זיכרון נוטף מוגלה,
"אבא חוזר ממילואים. הוא ואימא מתיישבים בסלון. אבא קורא לך ומבקש שתשבי לו הברכיים. אני עומדת על המדרגות שעולות לקומה השנייה ומחכה שהוא יזמין גם אותי להצטרף. כשאני רואה שזה לא קורה אני יורדת ומתקרבת אליכם. פתאום הוא מרים את העיניים ורואה אותי.
'תעלי לחדר שלך ותיכנסי למיטה' הוא אומר לי בטון המפחיד שלו שאת מכירה".
"מעניין שאני לא זוכרת מזה כלום אבל זה לא מפליא אותי. בפעם הזאת לא אני הייתי זו שנפגעה. אני יכולה להבין את הכאב שלך אבל עכשיו, כשאת יודעת שההעדפה הזאת לא הייתה תמימה, זה לא מקל עליך? תחשבי ממה ניצלת!" אני מנסה להפעיל מטה-קסמים שיפיג את הארס הירוק שחוסם לי את הגרון בניסיונות בלתי נדלים לדאוג לך ולעשות דברים למענך, כאילו עצם קיומי הוא חוב שאין לי שום סיכוי לפרוע.

"אילו הייתי אחותך הגדולה ואת היית אחותי הקטנה הייתי שמחה לתמוך בך אבל יש לי נפש רגישה ונטייה לדיכאון ואני חייבת להגן על עצמי. בבקשה, אל תדברי אתי על זה יותר ואל תגלי שום דבר מכל מה שסיפרת לי ליוסי וגם לא לאף אחד מהילדים שלי. גם אם אמות לפנייך אני מבקשת ממך לשמור מהם את הסוד שלך. "