איך לגדל מפלצת.

אמנות גידול אויבים מבית
יצחק נולד לעולם שדחה אותו על הסף, בלי סיכוי. הוריו התעללו בו, זרקו אותו כמו זבל. החברה סביבו – משפחות שמחות, חיילים גיבורים – לא ראתה אותו. משפחות אומנה היו קרות, מורים התעלמו, עובדות סוציאליות רשמו דוחות ושתקו. העולם חגג, בעוד יצחק טבע בכאב נורא, בלתי נראה. הוא היה ילד שקוף, שהפך לגבר שבור, שונא את מי שהביא אותו לעולם, את מי שהיה אמור להגן, ואת מי שהתעלם.
כל מפגש עם נציג רשמי – פקיד אטום, עובד סוציאלי אדיש – היה סכין בתקוותיו הדועכות. אף אחד לא הקשיב, לא הושיט יד. הוא נרמס, הושפל, נשכח, עד שלא נשאר לו למה לקוות. הוא התייאש, התבצר בביתו, וקללה עמוקה פרצה ממנו: "שימותו כולם! כולם!"
כשהאיראנים הכריזו על השמדה כוללת, יצחק חש תקווה מעוותת, מצמררת. החברה שייצרה אותו, שזרקה אותו, ששכחה אותו – תישרף. הוא מצא מקלט נטוש, חלוד ומטונף, התחבא בצללים, וחיכה. כשערים קרסו באש, בתים התמוטטו ברעש מחריש, ואנשים צרחו בפאניקה, הוא חייך – חיוך קר, חסר חמלה. המערכת נמחקה, והוא חש סיפוק אכזרי, כמעט אלוהי. צדק מעוות נעשה.
המסר הסופי: אמנות גידול אויבים
זו אמנות קלה, לגדל מפלצת מבית. כל מה שצריך זה להתעלם מילד, להשפיל אותו, לרסק את כל יכולתו להרגיש שייך, אהוב, אנושי. תנו למערכת לדרוס אותו שוב ושוב, תנו לעולם לשכוח את קיומו כאילו הוא כלום. ותראו – נולדה לכם מפלצת. אויב מבפנים, שמייחל בלהט, בשיניים חשופות, לאש שתכלה אתכם, את המדינה, את הכל. יצחק הוא ההוכחה המצמררת: האויב הגדול ביותר שלכם לא תמיד מגיע מבחוץ; הוא יכול להיות תוצר ישיר של המעשים, או אי-המעשים, שלכם.