צילו של האור – פרק 43 היישורת האחרונה

הם הלכו ישר לספריה, חולפים בדרכם על פני הכיתות ההומות, בהן ישבו שאר התלמידים והתכוננו למבחנים. קורן חייך לעצמו. ביומו הראשון, הוא אמר לעצמו שזה יהיה אחרת, שהוא לא ייתן לעצמו להפוך לתלמיד המוזר שנכשל בלימודים. הוא יהיה סוף סוף כמו כולם, אחד מהחבר'ה. הוא הניד בראשו בעודו מביט בתלמידים הכורעים מעל המחברות והספרים, נאבקים להצליח לעמוד בציפיות מהם.

לקורן כבר לא היו ציפיות מעצמו, לפחות בלימודים, או בלהיות כמו כולם. מלבד מאיה, שקד, והתעלומה שרק הם ידעו עליה ורק הם היו יכולים לפתור, הוא בקושי דיבר עם ילדים בבית הספר. הוא חשב גם על מאור – אבל הם התרחקו לאחרונה, מאז מה שקרה עם דין. הם לא דיברו על זה. מאור לא שאל, וקורן מצידו לא נידב מידע. מחט של עצב דקרה את ליבו כשחשב על כך. הוא מתגעגע אליו? קורן חסר לו, כמו שהוא חסר לו?

לא היה לו מושג. לכן הוא ניער את ראשו, עצר ופנה לשקד רגע לפני שהם נכנסו לספריה, עומדים בשערי מבנה השיש המשושה, על מסגרתו העליונה חקוקה הכתובת: "חיים שאין בהם חקירה לא ראוי לחיותם".

"טוב, אז מה עושים עכשיו?" שאלה אותו שקד.
"יש לי רעיון. נכון מאיה אמרה שזה לא בושה לא להאמין למורים? שזה לפעמים מוצדק?" ענה קורן בהיסוס.
"תמשיך," היא עודדה אותו בעודם נכנסים לספריה ומתיישבים באחד משולחנות האבן העגולים ברחבת הכניסה, הרחק מעיניה החקרניות של הספרנית.
"אז מה אם נחשוב על הדרקון בתור מורה, שלא חייבים להאמין לו? מה היית אומרת על החידה שלו אם הוא היה מורה?"
"טוב הוא באמת סוג של מורה. אבל אני לא רואה איך-"
"הייתי אומר שהוא מתנשא. שהוא משתמש בכוונה במילים מסובכות כמו מכשפי ליבה וענקי אדמה. שזה בטוח הרבה יותר פשוט ממה שהוא עושה מזה," שעט קורן קדימה בהתלהבות גוברת. ככל שחשב על זה יותר, כך הרגיש שזה נכון יותר. הוא רק צריך למצוא למה המילים האלו מתכוונות, ואז יגלה שזה ממש פשוט.
"אז אם נמצא מה המילים האלו אומרות…"
"בדיוק. ממה נתחיל?" חייך קורן, מלא הקלה על ששקד הבינה אותו.

"אני אחפש על ענקי האדמה," ענתה שקד.
"אז אני אחפש על מכשפי ליבה. ניפגש בהפסקת צהריים ונשווה?"
"תתכונן להפסיד," חייכה אליו שקד.
"שום סיכוי,"קורן חייך בחזרה.
וכך, המירוץ החל.

…

מכשפי לבבות – להשפיע על רגשות בעזרת כישוף
מכשפי לבה – על התגוננות מפני התפרצות הרי געש
לבורנטיות – על הקסם שבקטלוג הידע האנושי
לברדור – הכוח האלקטרומגנטי והכלב שלמד לשלוט בו

קורן נאנח בתסכול, צועד שוב מעט קדימה, אצבעו מרפרפת על שדרות הספרים, עד שהגיע לאותיות ליב. הוא כבר חיפש שם ולא מצא דבר – אבל אולי הוא פיספס בפעם הראשונה מרוב התרגשות?

ליבי איתך – על כוחה המרפא של האמפתיה
ליבן שייך לך – על הכוח והאחריות שבקשרים עם חיות קסומות.
לייבש צמחים ולהישאר בחיים – על הניצוץ והאמנות שבייבוש פרחים
ליבת כדור הארץ – מדריך ללימודי גיאולוגיה
ליבת לימודי הכישוף – מדריך עזר למכשף המתחיל
ליבת מכשפי האור – ספר ראשון בטרילוגיית הפילוסופיה – העקרונות הפילוסופיים שמאחורי כישוף האור
ליבת מכשפי הצל – ספר שני בטרילוגיית הפילוסופיה – התנגדויות פילוסופיות לכישוף צל
–

קורן השתנק בהפתעה כשאצבעו נפלה לרווח דק. אחריו, כאילו דבר לא קרה, הסדר המשיך כאילו כלום לא קרה:
לימודי כישוף אור – על ההיסטוריה של האקדמיה
לימודים בעידן המודרני – זמן לשינוי פרדיגמה?
לימבו – על הפיסיקה שמאחורי מסע בזמן

קורן החזיר את ידו והתמתח, על אף שמסע בזמן סקרן אותו מאוד. הייתה לו מטרה, וזה לא היה קשור אליה. הוא שב ובחן את הרווח בין הספרים, מצליח להכניס בו בקושי אצבע אחת. מי שלא היה מחפש אותו לעולם לא היה שם לב. קורן השחיל את אצבעו עמוק יותר, זוחל באבק שעל מדף העץ. אז הפנה את אצבעו לתקרת המדף, מחפש. אולי יש משהו, כתובת חרוטה, כל דבר שהוא. אולי אם ילחץ על הספרים מצידי המעבר. הוא בדיוק החל לשלוף את כל הספרים הקרובים לרווח מהמדף כאשר הבחין בעקבים הנוקשים על הפרקט, נעצרים מאחוריו.

"מה אתה חושב שאתה עושה, תלמיד צעיר?"

"איפה הספר שהיה כאן?", שאל קורן, מרים את עיניו אל הספרנית שנעצה בו עיניים זעופות מאחורי משקפיה. "היכן שספר יכול להיות אם הוא לא בספריה – מושאל."
"אז אפשר להצטרף לרשימת ההמתנה? מתי הוא יתפנה?"
הספרנית נאנחה, בוחנת את המדף ומסמנת לו לבוא אחריה לדלפקים בכניסה, עקביה נוקשים בחוסר שביעות רצון. היא תקתקה מעט במחשב, עיניה שוב מתכווצות בחוסר שביעות רצון. היא נותרה דמומה למשך כמה רגעים, עד שהפנתה אליו שוב מבט אטום. "אני מתנצלת. לא היה שם שום ספר. זו טעות בקטלוג. אדאג שהיא תתוקן."
"מה? אבל זה ממש נראה כאילו זו סדרת ספרים. בטרילוגייה יש שלושה – ", "מי שצריך מתג כדי לכבות את האור כשהוא יוצא מהחדר לא ילמד אותי מה זו טרילוגיה. תודה רבה", הספרנית מלמלה כאילו לעצמה, מנופפת לו בידה להתקדם ולא לעכב את התור שנוצר בינתיים בדלפק. רוב הזמן הספרניות לא היו בדלפק, אלא הסתובבו בספריה בחיפוש, קטלוג וסידור מחדש של ספרים. לכן, כל התלמידים שלכאורה היו עסוקים בקריאה ורק חיכו לרגע שהספרנית תחזור נאספו כעת מאחורי קורן, לוחצים עליו. אילולא הם הוא היה ממשיך להתעקש, אך הוא ברח מהתור, לא מזכה את הספרנית אפילו במבט. הוא ייקח את הספר על מכשפי הצל – אולי ילמד ממנו משהו על דין, או על מי שתקף אותו..

"נו באמת", מלמל קורן בתסכול כששב למדף. הרווח גדל, בולע גם את שני הספרים האחרים בטרילוגיה. קורן צעד בכעס אל הדלפק, נדחף היישר לתחילתו, נועץ את מבטו בספרנית: "עכשיו העלמת את כל שלושת הספרים? חשבת שלא אשים לב? עד כמה את חושבת שאני טיפש?", הוא צעק מבלי משים. הוא חיפש שעות, עובר בין אגפים שונים בספריה, מתאכזב בכל פעם שנאלץ להודות שלא מצא כלום. עד שהצליח למצוא משהו, היא לוקחת אותו בקלות כזו..

"צא מהספריה.", ידיה פסקו מלתקתק במחשב ועיניה השחורות ננעצו בו מבעד למשקפיה. "לא, את תצאי ותחזירי מה שגנבת". קריאות תדהמה והתלחשויות נשמעו סביבו, והדממה שהשתררה אחריהן רעמה – כרגיל. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", הספרנית מלמלה. קורן היה צריך לעצור שם – הוא ידע שהוא צריך לעצור, לעזוב ולחפש את שקד. אולי יחד יוכלו למצוא את הספרים האבודים. צמרמורת של פחד עלתה במעלה רגליו ולפתה את ליבו.

אך כבר היה מאוחר מדי. אם היה משהו שקורן שנא, הוא שמבוגרים אמרו לו מה הוא יודע ומה לא.

"אני יודע טוב יותר ממה שאת תדעי אי פעם. אני לפחות יודע לחפש, לא כמוך שרק יושבת פה ו…", יד לפתה את כתפו, בולמת את דבריו. הוא ניסה להסתובב לאחור, אך יד זריזה לפתה את ידו, מסובבת אותה לאחור מאחורי גבו וגורמת לו לגנוח בכאב. הוא ניסה לבעוט לאחור – אך אז גוף חסון נצמד אליו, מונע ממנו לזוז. "מה שלא עובד בכוח עובד ביותר כוח", סינן החייל שתפס אותו, גורר צועד איתו לעבר היציאה. קורן ניסה להיאבק, פותח את פיו להתווכח, כאשר החייל קירב אליו את ראשו, משתיק אותו. "אל תעשה את מצבך גרוע יותר. זה לא שווה את זה. סמוך עלי – הייתי שם", עיניו הירוקות של החייל ננעצו בעיניו. קורן פער את עיניו בהפתעה, מבולבל מהתפנית.

החייל לא אמור לכעוס עליו? הוא לא משרת את המורים? זה לא אותו דבר?

"בסוף תדע הכל, אם תרצה ואם לא. סמוך עלי, זה לטובתך לא להתעסק בכל זה עכשיו. לך תיהנה – השנים האלו לא יחזרו", המשיך החייל לדבר בשקט בעודם יוצאים מהספריה וחוזרים למעונות של שנה ב. קורן הצטמרר – הוא דיבר בכנות. קורן ראה את הכאב ששקע בעיניו, נאבק להתפרץ ומודחק בקושי. קורן לא רצה להיות כמוהו – לא רצה לעשות משהו כל כך נורא שיגרום לו להרגיש ככה. היו לו מספיק קרבות בחייו. הוא רק רצה ללמוד, כמו כולם..

"אני לא יכול", לחש קורן בפחד, רוצה לספר לחייל הכל – אך יודע שאסור לו. החייל התכופף אליו, כורע מולו על ברכו. "קיר הכובד התמוטט עליך, מה?", הוא מלמל, מסיט את מבטו, משיב אותו ברצינות ומדבר בשקט: "אל תתן להם לקחת ממך את הילדות שלך. יש מספיק מכשפים וחיילים לעשות כל משימה שצריך. אתה עדיין ילד – מגיע לך ליהנות"

"אתה לא מבין! אני לא יכול לספר, אבל יש לי משימה..", החייל נאנח, מניד בראשו. "זה תמיד מתחיל ככה. הצטיינות. משימה חשובה. רק אתה, מתוך כולם, יכול להצליח. אבל אף אחד לא מספר לך על המחיר. אף אחד לא מספר שמותר לך לבחור. השמיים לא יפלו והשמש תמשיך לזרוח גם אם תניח למשימה הזו. אני..", הוא היסס לרגע, עוצם את עיניו, גבותיו מתכווצות. "..עד היום, אני מתחרט שקיבלתי על עצמי את המשימה ההיא.. זה לא היה שווה את זה.. היום אני רואה כמה מיותר זה היה..אבל אז, חשבתי שזה הכי חשוב בעולם. חשבתי שאני מציל את כולם. איזה שטויות", הוא הניד בראשו, הכאב בעיניו מעלה דמעות בעיניו של קורן.

"אני לא אעצור אותך. אני יודע שאתה הולך להמשיך עם המשימה הזו שלך. פשוט תזכור אחי, שאין דבר ששווה לפגוע בעצמך בשבילו. בייחוד כשאתה ילד. לנו כבר אין ברירה…", קולו השתרך, כאילו מחפש אחר עוד קצה חוט. אך הוא לא מצא אותו, קם ומנופף לו לשלום בעודו הולך משם.

קורן הניד בראשו, ממצמץ בעיניו בניסיון לחזור למציאות. זה לא שהוא לא פחד – צמרמורת חלפה בגבו. זה גם לא שהוא לא האמין לחייל הזה – התחושה שמשהו רע עומד לקרות התמצקה בבטנו ככל שהוא דיבר יותר. פשוט, הרי גם עכשיו, בלי שיעשה כלום, המורים מטילים עליו משימות. גם עכשיו, לא אכפת לאף אחד שהוא בסכנה, שחבריו בסכנה – שכל בית הספר הארור הזה בסכנה.

חוץ מזה, זה שונה אצלו. הרי מאיה אמרה שלא כל אחד יכול לדבר עם דרקון. קורן האמין שהיא צודקת. הרי אפילו שקד לא הצליחה.

זה הייעוד שלך.

ליהנות? ממה? לא היו לו חברים מלבד שקד – וממאור שהתרחק ממנו מאז שהחל להסתבך. מה הטעם לשחק בכאילו, כל עוד יש מכשפי צל שיכולים להרוג אותו בכל רגע? עד שהוא סוף סוף יכול לעשות משהו. עד שבחרו בו – בגלל מי שהוא – לעשות משהו שרק הוא יכול. קורן חייך לעצמו. הוא כבר סבל כאב – סבל הצקות ומכות, שקרים ועונשים. עומד מולם חסר אונים, זועם ומתוסכל. עד שהוא יכול לבחור לעשות משהו – ולא סתם להילחם רק כדי לשרוד? עד שיש לו תפקיד? שמישהו רואה שהוא חשוב? שהוא יכול?

אולי החייל הזה קינא בו.

"קורן!", שקד קראה אליו, סוגרת את המרחק ביניהם בריצה.

"מצאתי. אתה חייב לראות את זה"

וחוץ מזה, הוא לא לבד. הוא חייך לעצמו, רץ אחרי שקד.
הפעם, הוא באמת יכול להצליח.