מלחמת 100 השנים.
מאבק נצחי: חרטה מול תאווה
אני משכנע את עצמי תמיד שאני חסין, שאני חזק מספיק. שהלקחים נלמדים, ושאני פועל על פיהם. אבל האמת,
שזו כלל לא האמת.
אני שוב כאן, באותו צומת דרכים ארור,
אחרי עוד סבב של כניעה.
וקול החרטה הפנימי?
הוא כבר הפך לשחיקה, כמו אבן שמתגלגלת שוב ושוב במורד אותו מדרון.
הבעיה היא לא התאווה עצמה.
התאווה, בבסיסה, היא כוח חיים.
היא חלק מהותי מאיתנו.
הבעיה מתחילה כשהיא משתלטת,
כשהיא מחשיכה את השמש ומעוורת את העיניים.
החזון, אותו מצפן פנימי, אותה תמונה של מי שאני רוצה להיות ואיך אני רוצה לחיות – הוא פשוט נעלם.
הוא נבלע בתוך רעש תופיה של התאווה, בתוך ההבטחה הזולה לעונג מיידי, פיזי, כמעט מטריף חושים.
מספיק שלא הייתי מספיק חכם להציב אותו לנגד עיניי לפני שהתאווה התעוררה, וברגע אחד, החזון הופך לקול קטן, כמעט נעלם, והתאווה? היא נהפכת לעובדה קיימת. למציאות שבה אני שבוי.
ואז, אחרי שההתמכרות לרגע חולפת, אחרי שהגלים הגואים של התאווה נרגעים, מגיע הרגע הזה. הרגע שבו הדממה משתלטת. והדממה הזו אינה שלווה, היא כבדה ומעיקה. זוהי עייפות – לא רק פיזית, אלא עייפות עמוקה של הנפש. עייפות ששורפת את שארית הכוח. ואיתה מגיעה החרטה. חרטה עצומה, בלתי נסבלת, על הבחירה הלא נכונה, על הפגיעה העצמית, על הוויתור על כל מה שחשוב לי.
אני מנסה לתכנן טעינה מחדש. להרים את הראש, לאסוף את השברים. אבל איפה מתחילים? איך חוזרים למצב ה"נורמלי" הזה, למצב שבו האמנתי בעקרונות, בערכים, בחזון שבניתי לעצמי מטעויות העבר?
אז מה עושים מכאן? האם אני חותם על מנוי לתאווה, שותה את כוס התרעלה הזו עד תומה, ומקבל על עצמי את הגורל שהיא מכתיבה? לוותר על החזון, על העקרונות, על השקט הנפשי, לטובת עוד ועוד רגעי הנאה חולפים?
או שאני מחליט, בקושי עצום, לחזור. לחזור למצב שלפני ההחלטות השגויות, לחזור למצב ה"נורמלי" שאני עדיין מאמין בו, גם אם הוא נראה מרוחק כל כך. זה קשה עשרות מונים, כי אני יודע שהיא – התאווה – לא עזבה באמת. היא רק ארבה בפינה. ובשעות הקטנות של הלילה, כשההגנות יורדות, היא שבה. היא לא "נטע זר", היא מתחפשת לחברת אמת, למקור עונג שאף אחד אחר לא יכול לספק. היא לוחשת הבטחות על תמורה שתגרום לי "להרגיש", ממש להרגיש פיזית את העונג המטריף חושים.
זהו "הסוס הטרויאני" שלי. הוא חודר את חומות ההיגיון והרצון, משתלט על האזור הפיזי, וגורם לצלילות הדעת שלי להיכלא בתא אטום, ללא יכולת השפעה. ואני חייב לזהות אותו בזמן אמת. חייב לנפנף לעצמי שוב ושוב בהחלטות שקיבלתי באותם לילות ארוכים, שבהם התאווה לא הייתה שם. להיפך, היא ממש קטלה את התנועה הטבעית לתאווה במסגרת תאווה תקינה. עכשיו היא מתדפקת על דלתי, חזקה יותר, מניפולטיבית יותר, וכל מה שאני יכול לעשות הוא לזכור: התמורה המובטחת שלה היא אשליה. היא רק משאירה אותי עייף, מרוקן, ושקוע בחרטה.
זה המאבק. והוא נצחי. השאלה היא, מתי אצליח באמת, להפוך את החרטה למנוע של שינוי, ולא רק לעוד צלקת בנפש?
תגובות (0)