פגישת מחזור

הצריף הירוק מתגלה מבין הברושים ככל שאני מתקרבת – חדר-האוכל הישן. דמות מטושטשת עומדת בפתח, הופכת בהדרגה לאיש קטן. כשאני נגלית לעיניו משהו נדרך בו. עיניו השקועות בוחנות אותי. שֵׂיבָה מכסה בדלילות את פדחתו. עייפוּת הקמטים חושפת משהו שמסתתר מתחת לפני-השטח. אני לא מבינה מה האיש הזקן הזה עושה פה. הוא היה צריך להיות מרותק לכיסא גלגלים אם לא למטה מזה.
"שׁוֹשׁ?" נימה מהוססת נפלטת מפיו. הכתפיים שנוטות קדימה כאילו הוא מבקש להחביא מהעולם משהו שיש להתבייש בו, השבר בשן הקדמית, העיניים החומות שגשר-האף מתאמץ לרווח ביניהן, השפתיים שמעוררות בְּשֶׁלִי תחושות שקברתי…
"אייל?"
חיוך שֶׁמעמיק את החריצים הנובעים מזוויות עיניו נענה לי.
"אתה כל-כך דומה לאבא שלך! לרגע התבלבלתי."
"הוא נפטר לפני חמישה חודשים, בשנים האחרונות כבר לא זיהה אותי".
"מצטערת לשמוע. מה אתה עושה בחוץ? למה אתה לא עם כולם?"
"אני סוג של צייד, אורב לך בפתח בכל פגישת-מחזור. מה השתנה הפעם שגרם לך להגיע?"
"אני לא מוצאת טעם בפגישות האלה. מה שלפני שנים איחד את החבורה, במקרה הטוב, התפוגג מזמן. החיים עצבו כל אחד מאיתנו למשהו שונה. אם להעיד על עצמי – אני רחוקה מאד מאותה שוש שנדמה לך שאתה פוגש עכשיו. אבל זה לא הכול. כבר אז הרגשתי חריגה בחבורה האינטימית שלכם שצמחה יחד בערך מהגן. הווי המשותף והבדיחות הפרטיות היו זרות לי. כשיצאנו לנח"ל היה מאוחר מדי לפרוש. דרך המילוט שלי הייתה להתחתן באמצע הטירונות. אתה שואל מה הביא אותי הפעם? – אולי, באיזו פינה נידחת בתת-מודע שלי הסתתרה סקרנות לפגוש אותך והפעם זה לא דרש ממני מאמץ – אני גרה במושב ממש קרוב והידיעה שאוכל להימלט ברגע שיימאס לי הקלה על ההחלטה שלי."
"את צודקת ביחס לפגישות-מחזור. את זוכרת את הקו הסוציאליסטי הנוקשה ואת הוויכוחים אל תוך הלילה, על קומונה משותפת לעומת שמירה על בגדים אישיים ('רכוש-פרטי', קראנו לזה אז)?"
"בטח. היו לי שני מעילים, אחד ליום-יום והשני חגיגי ובגרעין הוחלט שלכל אחד יהיה מעיל אחד. היה לי קשה להחליט על איזה לוותר אבל הק.ג.ב. הגרעיני פתר את הדילמה, הגיע לחדר שלי כשלא הייתי והחרים את המעיל הטוב שלי."
"זוכרת את יענקלה שהיה המוביל הקו הנוקשה? היום הוא חבר דירקטוריון בבנק-הפועלים. הוא לא היחיד. כל האידיאולוגים גדולים מצאו דרכים לשגשג בכלכלה הקפיטליסטית המושחתת. אני חייב להודות שגם אני נהנה מהשפע. נעשיתי מנכ"ל חברה לשיווק ציוד רפואי אחרי שהתחתנתי עם צילה מ'צילה-וגילה'".
"בְּחַיֵיךָ! פעם כשהחלטנו לפנק את עצמנו נאלצנו להזמין אליהן מקום חודש מראש, אבל היה שווה. אתה בטח נהנה ממאכלי גוּרְמֶה בכל ארוחה."
"תקשיבי, אני מחכה לך כאן כי אני חייב לבקש שתסלחי לי."
"תאמין לי, אני לא זוכרת על מה אתה מדבר. רוב החוויות מתקופת הנעורים נמחקו לי מהמסך. העבר שלי, כמו אישה מוכה, כולו חַבּוּרוֹת. אני מעדיפה להדחיק. שנים כעסתי עליך. אני נזכרת בקיתונות הזעם שהייתי יורה בך במבטים ובשתיקה כשהיינו נפגשים במסדרונות בבית-הספר לרפואה אבל אין לי מושג על-מה כעסתי. בהדרגה הכול שקע. אז קבל את סליחתי."
"זה לא מספיק! אני זקוק למחילה אמיתית שבאה מעומק הפגיעה."
"אז תספר לי".
"את זוכרת את מחנה העבודה בעין-גדי, את הערב שישבנו על הספסל, מתחתינו ים-המלח, ואמרתי לך שאני אוהב אותך?"
"התאהבות ראשונה לא שוכחים", צמד הירחים האדומים שהביטו זה בזה וברכו אותנו, האחד מפני המים והשני מהשמים, כפות ידיו שהפכו את גופי לסימפוניה. "כמה תמים כל זה נראה עכשיו, במיוחד לאור העובדה שאני חייה כבר שנים עם אישה."
"מה את אומרת! לא יאומן כמה קינאתי בזאב, המדריך הנערץ שלנו, שהצליח לצוד אותך והעלה מחדש את ערכך בעיני. אני עדיין זוכר את החתונה שלכם. שמעתי שהתגרשתם אבל לא תיארתי לעצמי למה. בכל-מקרה, אני לא רוצה לסטות מהנושא –
הכנסתי אותך לשומר-הצעיר, לחבורה הקטנה שלנו, וזמן קצר אחר-כך התחלתי לאבד בך עניין. התפעלתי מהתמדה שלך לעשות ברגל לבדך את כל הדרך מהכרמל ששם גרת לנווה שאנן בדרך לא מיושבת קרוב ליער, מהאומץ לסכן את עצמך, אבל החובה ללוות אותך הביתה ולחזור אחרי כל מפגש של ערב-שישי מאוחר בלילה, שעה שלמה לכל כיוון, נמאסה עלי. האמיני לי, לא קל לי להתוודות, אבל ראיתי בך סוג של 'רֶכֶשׁ' שהתגאיתי בו – היו חסרות לנו בנות בקבוצה ואת היית תוספת משמעותית. כתבת לי מכתבים שבהם שיתפת אותי בתסכול ובכאב שלך אבל הם עוררו בי בוז. לבסוף החלטת שדי לך וסיימת את הקשר בינינו. לא יכולתי לסבול את ההשפלה. דרשת ממני להחזיר לך את המכתבים. סירבתי. הודעתי לך שאני מתכוון להפיץ אותם בין כל חברי הגרעין. אני לא חושב שהתכוונתי לזה ברצינות אבל את הרגשת מאוימת ואני הייתי על הסוס."
אני מנסה להדוף גל שסוחט לי את הבטן בניסיון לאיין אותי, רק לא לחוות שוב את העלבון, מזכירה לעצמי שעכשיו הוא עומד כאן, מתחנן למחילה.
"נכון. על הבגידה הזאת רתחתי עליך במשך שנים עד שהחיים הרחיקו בינינו והפכו אותך לזיכרון רחוק."
"אני, לעומת זאת, לא יכולתי לשכוח אותך. התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים, אבל זכר העוול שגרמתי לך שולח אותך מדי לילה לככב בסיוטים שלי".
"ביקשת את סליחתי ואתה מקבל אותה. צלב האשמה שאתה סוחב על הגב כל-כך הרבה שנים הוא עונש כבד ונראה לי שהגיע הזמן לשחרר אותך ממנו. עכשיו תוכל לשכוח אותי.
"אני דווקא רוצה שנשב ונספר זה לזו מה עבר עלינו בארבעים השנים שחלפו".
השמש שהגביהה את מבטה מבליטה באיש שעומד מולי את סימני החורבן. אני רוצה להשיב אותו למקומו הראוי בתהום-הנשייה, אבל חובת-הנימוס מכריעה.
כשאנו נכנסים, מבט חטוף בקבוצות האנשים שמנסים לקשור מחדש חוטים שנפרמו מזמן מספיקה לי.
"סליחה, אני קופצת רגע לשירותים", אני פולטת, מותירה אותו בצד. משם, דרך דלת צדדית, אני יוצאת למגרש-החנייה.