אטמוספירה #9

הלילה הגיע סוף סוף אחרי שבזבזתי את כל היום, אפיתי עוגיות שוקולד ציפס וגוללתי הודעות משעממות, העיקר להעביר את הזמן. ולא שאני אוהבת את הלילה להפך שונאת בדם אבל לא שהיה לי יום מעניין אז עדיף לי. תמיד בלילה כל המחשבות שלא חושבים ביום באות. אני מקווה להרדם מהר.

אני נזכרת בזה שאני רוצה לחפש עבודה ואני אראה מחר מה לעשות. נזכרת בלירון שמשום מה לא הגיע עדיין. אני נזכרת במכתב של אליין שעדיין לא קראתי ואם בכלל אקרא, אני מרגישה שאם אפתח כל הרגעים שאני רוצה לדחוף לפח יקפצו עליי. אבל מה הוא כתב שם לעזעזל? התנצל? מה התנצלות תעזור בחיי?! אוף.

אני נזכרת איך תמיד שרבתי עם לירון וישר נסגרתי והלכתי לחדר או שיצאתי מהבית. תמיד אליין היה אומר לי שכדאי לי לדבר איתו מאשר סתם לצבור עליו כעסים, אבל לא הייתי מסוגלת, לא הרגשתי שאני מסוגלת.

ועכשיו באופן אבסורדי, אליין לא כאן, לא כאן לומר לי לדבר עם מי שאני רבה, לא כאן לחבק אותי ולהגיד לי שאני לא לבד ושהוא איתי באותו הצד, הוא לא כאן להצחיק אותי או לדחוף אותי לעשות משהו שיגרום לי לחייך, ויגיד שחיוך כמו שלי גורם לעולם לחייך. הוא לא כאן ללכת איתי להליכות ולדבר איתי על כל מה שקורה איתי ובעולם. הוא פשוט לא כאן.

אני מרגישה דמעות בלחיי אבל אני לא מתייחסת, כי מזה משנה אם אליין לא פה?. אם הוא לא יהיה פה יותר. מה כבר משנה? כמה שאני מתה לעבור הלאה, כמה שאני מנסה, אני פשוט לא יכולה לשכוח מישהו שהיה איתי יותר משנתיים, שלמדתי להכיר אותו באמת מבפנים, שהוא היה הדבר הכי טוב בחיים שלי. מה כבר משנה לי?

###

עדן, עדן שלי, מה איתך?
בבקשה תגידי שלא זרקת את הכל לפח.
יש לי אהבה אלייך – וזה כבר מסובך.
אז אל תטרקי את הדלת של ליבך אלי כך.
תני לנו צ'אנס חדש.

הוא כותב במהירות, ועוצר. נותן למילים להדהד את מה שהוא מרגיש.

"עדן, מה איתך עדן? אל תגידי שאין לך טיפת אמון בי. אפילו קצת. בבקשה – תדברי איתי."הוא לוחש באלם קול, וסוגר את המחשב. ויוצא מהחדר.

###

בסוף, מתישהו – נרדמתי, אני מסיקה כשאני מתעוררת. בסוף הנס קרה. אני מכינה לעצמי קפה קר לאחר שאני התארגנתי, ועומדת ליד החלון, מביטה ברחוב השקט. הזוי איך הרגשתי השתנתה כמעט ב-180 מעלות מאתמול.

אני מבטיחה לבדוק מקום עבודה בצהריים. ויושבת עם ארוחת בוקר שהכנתי בשתי דקות, וצופה בסדרה קוריאנית טובה.

כשאני מסיימת את פרק 5 – אני כבר מתעייפת. מכבה את המסך. לא בנויה כבר לסדרות ארוכות, אבל היה לי משעמם. אני פונה לחדר שלי, מחפשת מה לעשות. ידיי מטיילות בין המדפים: ספרים, ציורים, תמונות, כוסות. מה אפשר לעשות?

מבטי נח לרגע על המגירה – אבל מיד אני מזיזה אותו משם. אין מצב. לא כדאי.

בסוף אני בוחרת בקומיקס מנגה, ומתיישבת על המיטה.
הספר נורא משעמם, בעיקר אחרי שקראתי אותו ,לא סופרת כמה פעמים.
ובאמצע – אני טורקת אותו, מיואשת.

הכאב העמום שוב עולה בי והפעם אני לא יודעת מה לעשות. האם לקרוא את המכתב או לא?

מה הוא מתכוון במילים: "הבאתי לך משקפיים, אבל אני לא ניקיתי"?
אני ממש מתלבטת מה לבחור. אבל משהו בי – רוצה לקרוא את המכתב. שכתוב בכתב ידו של אליין. לפחות… פעם אחת. אחרונה.

אני פותחת את המכתב באיטיות.
מרגישה את הלב שלי מתחיל לדפוק.

לעדן,

יש מילים שלא אמרתי.
הבאתי לך משקפיים – ואותם לא ניקיתי…