מה זה להתאהב?

את הצד הטוב שבהתאהבות לא הרגשתי הרבה זמן בצורה
דומיננטית כמו שהרגשתי את הרע שהיא יכולה להביא איתה.

בפעם האחרונה שבאמת התאהבתי,
לא הפסקתי להרגיש את האי וודאות..
את התסביכים והחרדות..
את הבכי בלילות.

את הקולות שבראשי שצועקים לי שאני סתם מרגישה ומתרגשת לשווא,

שאני חיה באשליה ושאני הצד היחידי שמאוהב.

את תחושת הדכדוך שתקפה אותי תמיד באמצע היום,
שאני הסתרתי ממך כשנפגשנו עם תירוץ עלוב
של ״כואב לי קצת הראש אבל זה לא משנה״ ושתקת,
למרות שרציתי להגיד מה אני באמת מרגישה, אך שתקתי מתוך פחד.

״זאתי התאהבות? ככה אמורים להרגיש?״
כך חשבתי לעצמי

ייאוש אין סופי ותסביכים על הבן אדם
לא יגרמו לי לפרפרים בבטן, נהפוך הוא, זה יעשה לי רע.
ובפועל זה באמת עשה לי רע. ממש רע.

אבל למרות הכל, ידעתי שהייתי מאוהבת
כי כשהוא פגע בי ההתאהבות המהירה הזאת שלי
כבר לא חזרה.

היום קשה לי להתאהב, כי מבחינתי זה כל כך לא שווה את זה,

וגם אם אני אי פעם אחזור להאמין שזה שווה…
יהיה לי קשה להתאהב לא משנה עד כמה אתאמץ ואנסה.

אני לא אשקר אם אני אגיד
שלפעמים אני מנסה להרגיש ככה מחדש
מהסיבה שאני פשוט רוצה לתקן את הצלקת
שהביאה איתה ההתאהבות האמיתית האחרונה שחוויתי
ולהרגיש את הטוב שכולם מדברים עליו שמביאה ההתאהבות.

להרגיש את הפרפרים בגוף כשאת עם הבן אדם,

את המבט המאוהב בעיניים כשהוא רק צץ לך במחשבות
או כשאת רואה אותו,
מביט לעברך בתשוקה

את האשלייה שהכל טעים יותר,
שהעולם ורוד יותר ומתוק יותר,
האשליה הזאת שעושה טוב על הלב.

בכלל יש תועלת בלהתאהב?