הנחש

"תשתה מים ואחר כך תתרחץ. אתה נורא מזיע. יש לך כתם אדום על המצח. תשפשף אותו טוב. דרך-אגב, ראית את הֶֶבֶל? הוא היה צריך להיות בדיר, לחלוב את העיזים, אבל הוא לא שָׁם ולא בשום-מקום אחר".

הבן הבכור שלה, אין לה מושג מאיפה קיבל את הגובה הזה, הידיים והרגליים הענקיות והחזה הרחב. הם מכוסים בשערות שחורות שמסתירות את העור הכהה שלו, כמו חיה. הזקָן המדובלל מותיר רק מצח חשוף ושני עיגולים שחורים על רקע אדום שיורים גיצים, מכניסים כל אחד שהוא מביט בו למגננה. מתי התחילה לפחוד ממנו? כשהפך מילד לגבר ופתאום יש בבית שניים שמושלים בה? ואולי מאז שאסור היה לה להסית את המבט מהֵבֶל התינוק אפילו לרגע שמא יוציא לו עין או יחנוק אותו, כאילו הביאה לו אויב הביתה ולא חבר למשחק? הוא היה חוטף לו את הצעצועים ומכה אותו בכל הזדמנות. כל עוד היה צעיר יכלה להגן על הילד הקטן שלה מפניו אבל כשגדל היא הפכה להיות חסרת-אונים. אימה מצמיתה אותה בכל-פעם שהוא משתלח.

עכשיו הוא נראה מוזר, כאילו הוא נמלט ממשהו שרודף אותו, מסתכל לכל הכיוונים, מתחמק ממבטה. נדמה לה שהוא רועד, למרות החום.

"תביאי צפיחית מים גם לי וגם לך ותשבי. אני הולך לספר לך משהו נורא. הסימן הזה שיש לי על המצח לא יורד במים וסבון. הוא יישאר שם לתמיד".
"אתה מפחיד אותי עם הדיבורים שלך" היא כמעט צועקת.
"הרגתי את הבל. קיבלתי עונש קשה. אני צריך להפוך לנווד. כשאתה הולך כל-הזמן מפה לשם אתה פוגש כל-מיני אנשים. שמועות עוברות מפה לאוזן. אלוהים שָׂם לי את האות על המצח כדי שכולם יזהו אותי ולא יעזו להרוג אותי."

היא שותקת, יודעת שסוף-סוף הסיוט התגשם, שהיא כבר לא צריכה לפחוד ממה שעלול לקרות. היא נזכרת בחטא שבגללו אלוהים גרש אותם מגן-העדן. היא לא ידעה אז עד כמה הוא חמור. עכשיו היא כבר יודעת – לפי חומרת העונש. בהתחלה חשבה שהקללה האלוהית 'בעצב תלדי בנים' מתייחסת רק לכאבים הקשים של הלידה. מאז שהֵבֶל נולד היא הרגישה כמה קשה להיות אימא לשני בנים שהגדול לא מפסיק לעשות את המוות לקטן. עכשיו היא מבינה שהעצב שאלוהים התכוון אליו הוא הכאב הנורא כשאת מאבדת את הילדים שלך – אחד מת והשני – רוצח שהולך ממנה לעולמים.

עובר זמן עד שהצעקות מצליחות להשתחרר לה מהחזה שסלע כבד התיישב עליו וחונק אותה עד שהיא לא יכולה להכניס אוויר לריאות, והיא תולשת לעצמה את השערות וקורעת את השמלה.

"את יודעת, אימא", קין אומר לה אחרי שנרגעה מעט, "מאז שהאח הזה נולד הפסקת לשים-לב אלי. כל הזמן היית רק אתו, מניקה אותו, מפנקת אותו, מרדימה אותו על הידיים ושרה לו שירי-ערש. כשקצת גדלנו הוא היה הילד הטוב ואני הייתי הילד הרע, אז גדלנו להיות כמו שאת ראית אותנו. אבל לא בגלל ההעדפה שלך הרגתי אותו. התברר לי שאפילו אלוהים אהב אותו ואותי הוא שונא.
"איך אתה יודע מה אלוהים מרגיש?!"
"הצעתי להבל שנצא יחד לשדה, כל אחד יבנה מזבח ויקריב לאלוהים מהתנובה שלו. בעצם, רציתי להוכיח לו ולעצמי שאלוהים אוהב את שנינו באותה מידה כי לא ייתכן שהוא מפלה בין הבנים שלו. קטפתי את הפירות הגדולים והיפים ביותר מהעצים וקצרתי את החיטה שהגרעינים שלה הכי מלאים, טחנתי אותם ואפיתי עוגות טריות שריח הניחוח שלהן בטוח הגיע לשמיים עוד לפני ששמתי אותן על המזבח, אבל אפילו אלוהים לא רצה את המתנה שלי והעדיף את המִנְחָה של הבל".
"מאיפה צץ לך הרעיון הזה?" היא בטוחה שהכול בראש המוטרף שלו.
"כשהבל שם את הקורבן שלו על המזבח עלה ניחוח שעשה לי גרגורים בבטן ורוק בפה, אבל כשאני הנחתי על המזבח שבניתי את העוגות הנהדרות שהכנתי לאלוהים, הן התפחמו מיד ועשן שחור מסריח התפשט באוויר. הכאב היה כל-כך איום שהרגשתי שכל-עוד אחי בחיים לי אין מקום בעולם. בסוף יצא שבגלל מה שעשיתי אני מוקצה מי מוכן להיות חבר של רוצח? את יודעת, אני חושב שאלוהים ידע מה אני מתכוון לעשות כי הוא אמר לי משפט שאני לא מבין עד-הסוף, אבל ברור לי שזאת הייתה אזהרה שהתעלמתי ממנה:

'לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.'"

"חבל שהוא לא אמר לי את המשפט הזה לפני שאכלתי מהפרי שאלוהים אסר עלינו" היא מהרהרת בקול, "כי לא ייתכן שאלוהים לא ידע מה עומד לקרות. אולי האיסור שלו נבע מזה הוא ידע את העוצמה של הפיתוי ורצה להעמיד אותנו בניסיון. לו הייתי מבינה אז שגם אם יש בי תשוקה למשהו אסור יש לי אפשרות למשול ביצר-הרע, לא היינו מגורשים מגן-העדן והאסון הזה לא היה מתרחש".
"כולנו – את, אבא וגם אני נכשלנו והכל בגלל הנחש הארור שמושל בנו. עכשיו, אחרי שרצחתי את מי שאנחנו יודעים שהיה טוב כי אלוהים העדיף את המנחה שלו נשארנו רק אנחנו, החלשים, ואיזה טוב כבר יכול לצאת מחלצינו?"
"אתה יודע, בני, אלוהים הזהיר אותך כי הוא ידע שבזכות העובדה שנוצרת בצלמו יש לך אפשרות בחירה. כל ריבוא רבבות צאצאינו יצטרכו רק להיזכר."