המראה לא משקרת

מלפני קרוב לשמונה עשרה שנה…

מזג האוויר באותו ליל אפל ומהפנט ביופיו המאיים היה ככל שאר הלילות בממלכת סיירוס הקפואה כקרח.
שלג לבן וצח ירד חוטים חוטים מהשמיים הכהים משחור וכיסה כל חלקיה ואדמותיה כמו שמיכה עבה ורכה של טוהר זך. הרוח שנשבה על פניה, מביאה איתה משב קור נעים, שרקה מעין מנגינה שקטה באוזניה מבין עצי היער, רק לכבודה.
אולם לא היא הייתה הסיבה לברדס הלבן והעבה בעזרתו הסתירה מחצית מפניה, בעזרת כובעו הרחב.
היה עליה לטשטש זהותה בכדי למנוע התערבות בעיניינה הפרטיים ביותר.
לעזוב את ארמונה בחיפזון באישון ליל קר שכזה מבלי לומר לאיש, לא היה כלל חלק מהתוכנית שלה.
אך היא הוכחה כבר לדעת כי תוכניות לעיתים קרובות נשארות רק בגדר תוכניות. הגורל בסופו של דבר הוא הקבוע אם הם יתממשו או לא.
נשמותיה הלחוצות התפזרו לאדי קור באוויר, אך גופה בער מבפנים בעוד זיעה כיסה כולו.
ליבה הלם בעוצמה בשעה שדירבנה את סוסה לדהור מהר אף יותר על שביל הלבנים הזנוח מכוסה השלג, רק אור הירח מאיר לה את המשך הדרך החשוכה.
היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו העבה העטור שיער שחור פרוע, לחייה סמוקות באודם עז.
"קדימה ברוד, אין עוד זמן!" קולה כימעט ונבלעה מעוצמת רעש הרוח הנושבת נגדית להם.
בתגובה הסוס הנאמן הגביר את קצבו בנהירה רועמת. המלכה זדקפה קומתה, מבטה הנוקב והנוקשה ממוקד.
באחת היא הורתה לברוד לעצור.
צריף עץ קטן למדי ניצב עתה למולם, בודד לגמרי בכל אזור היער הנטוש.
היא גמאה רוקה בכבדות.
אישה יצא מתוך אותו צריף רעועה אם שומעה אותה, הפתעה קלה על פניה שהבחינה מי למולה.
"הוד מעלתך, מה את עושה כאן בשעה מאוחרת שכזו?"
בנטירה היא ירדה מגב הסוס, מורידה את כובע הברדס מעליה בתנועה חדה, חושפת פניה הנוקשות.
"זו אמת ג'והנה? יש לנו איך להציל אותה למרות כל מה שאמרו הרופאים?"
זו לא זעה למשך זמן ארוך. מתמהמהת ביודעה היטב במה מדובר. טרם השיבה באי רצון ניכר, "כן, מלכתי. אבל הצלת חייה כרוכה במחיר כבד מדי."
"זה לא משנה," עיניה הבורקות ננעצו בה, "המחיר ישולם."
"יש סיבה לכך שהמוות קיים בעולם שלנו במקרים מסוימים הוד מעלתך. אם גזר דינה הוא מוות, מוטב לאשירו כך, יש סיבה מוצדקת לו."
"אמרי לי ג'והנה," צעידה אליה היו איטיים, קרים, "איזו סיבה כבר יכולה להיות למות ביתי הקטנה?"
"כך נקבע ונגזר בגורל שלה, לא תמיד צריך להבין את הסיבה." ג'והנה השיבה, שומרת על קור רוח, "אני משתתפת בכאבך הרב, אבל לא אוכל לעשות זאת. לא שוברים בכוח חוקים שנגזרו מעל ולא משנים גורלות שנגזרו מבעוד מועד."
"את שוכחת, אני עדיין המלכה ג'והנה. עלייך לציית לפקודתי, והיא שתצילי את הילדה שלי."
"הוד מעלתך, המלכה קלרה, תקשיבי בבקשה," התעקשה, "אולי היא עצמה אינה תזכה לחיות, אבל את והמלך, אתם תזכו להביא עוד ילדים רבים. הכאב יחלוף אם הזמן ואת תראי," חיוך רך, חומל היה בשפתייה, "תאמיני לי כי אני רוצה בטובתך ובטובת ממלכתך."
עיני המלכה התכסו לחלוחיות, בעוד גבותיה מצטמצמות בכעס.
"ואני רוצה את התינוקת שלי," מבטה המחפיר הושפל אצרה, "אם את היחידה שיודעת כיצד להציל אותה, אז חובתך לעשות זאת."
"לא קלרה. את לא משתמשת בראש לך, את נותנת לרגש שלך להאפיל על שיקול דעתך. את יודעת היטב, הצלת חיים זה לא דבר שמה בכך. אולי נציל חיים כאן, אך נביא חורבן למקום אחר."
"אז כך יהיה." גוש חנק את גרונה, אוזניה אטומות לקול ההגיון.
"אני מתחננת ממך בתור חברה שלך ג'והנה, עשי זאת."
שקט מר השתרר בין שתי החברות הוותיקות. רק השלג היורד מעל בטפטוף עדין והרוח הנושבת סביב נשמעו באזור הריק מכל אדם.
ארשת פניה של חברתה הפכה כאובה בשעה שהנידה בראשה לשלילה, "לא, הוד מעלתך. לא עשה זאת גם לא בעדך."
זעקת שבר חצתה פי המלכה השבורה.
רגלייה רעדו, כרוסות על השלג הרך תחתיה, דמעותיה הקפואות זולגות על לחייה האדומות.
"לא." מחתה, ארשת פניה כמעט והייתה נואשת, "אני לא אאבד אותה, לא כך."
היא בהה בשלג הקפוא הנרמס תחת אצבעותיה הקשות המתהדקות עליו, "אם היא תמות ג'והנה, דמה יהיה על ידייך."
חברתה הוותיקה ביותר התקרבה אליה מאחור, אך לא הגיבה דבר.
השקט שב לשרור במפתן הצריף הבודד, מר וצובט, בו המלכה נשארה כורעת על ברכיה בשברון לב, חברתה מסתכלת בה מעל, חצויה.
לבסוף, אחרי שהזמן נמרח, כמו מחכה גם הוא לגזר הדין, היא הניחה יד חמה על כתפה הרועדת של מלכתה, "בשביל שאוכל לעשות זאת קלרה, עלייך להיות בטוחה שאת רוצה בזה בכל כולך, בלי ספק ולו קטן, וכי את מוכנה למחיר הכבד שמובטח שמעשה זה יביא עימו." אמרה, קולה נוקב,בשעה שהסתכלה בה, הבעתה מחפירה, מבשרת רעות.
"אני יותר מרוצה בזה ג'והנה," ענתה המלכה בלי שמץ היסוס, מתרוממת באיטיות חזרה על רגליה, מזדקפת, "אני מתחננת לזה."
"אז אני אעשה זאת, מחברה ותיקה לאחרת." עיינה של ג'והנה הורכנו מטה, בהרהור שהסגיר את הפחד מכך, "בתקווה שממלכתך תעמוד במחיר."
קלרה נשא אליה עיניה הכחולות כהות מאשמת הלילה השחור, "היא הבת שלי ג'והנה, אחנך אותה היטב."
ג'והנה הנהנה, על אף שלא נראה כי האמינה שזה יפחית מהסכנה.
"אם כך, עלי להסביר לך כמה דברים על ביתך, טרם אתחיל."
ולאחר מבט ספקן אחד אחרון שחלקה אימה, ג'והנה נגשה חזרה לפנים הצריף החמים, בשעה שהמלכה נותרה מאחור בחוץ, בטוחה בכל כולה כי לא משנה מה אותם דברים ומה המחיר המדובר, שום חרטה לא תהיה בה על החלטתה.
היא הרשתה לעצמה סוף כל סוף לחלוץ נשימת הקלה מתוכה, ליבה מסדיר אט אט מהלומותיו.
"את תחיי, לוסילה ג'ון," קולה האוהב לחש אל שמי הירח האפל, דמעות של הקלה זולגות על לחייה הבוערות, משאירות חותם על השלג הרך מטה, "לא משנה מה המחיר. את, היא מלכת סיירוס העתידית."