”מִן הָרוּחַ, אֶל הַיָּם – מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: שִׁירַת הַסִּירֵנָה, קָאִירָּה”\מאת צור עיטם עמיחי

”מִן הָרוּחַ, אֶל הַיָּם – מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
שִׁירַת הַסִּירֵנָה, קָאִירָּה”

”מִן הָרוּחַ אֶל הַיָּם וְהָאֵשׁ,
צוֹפֶה אֶל הַתְּהוֹם וְלִבִּי מִתְרַגֵּשׁ,
הָאֲוִיר צוֹנֵן אֵי-שָׁם, חַמִּים וָקַר
נוֹשֵׂאת תְּפִלָּתִי אֶל תּוֹךְ אוֹר-הַשַּׁחַר.

נִשֵּׂאת, טְמִירָה, כְּמָה שֶׁאֶהְיֶה,
קָפוּא, אָפֵל, עֲלָטָה שׂוֹרֶרֶת בְּקִרְבִּי
וַאֲנִי – שׁוֹטֶטֶתְּ, כְּאוּבָה, רוֹעֶדֶת וּקְמֵלָה בִּי,
מִתְרַגֶּשֶׁת, מִתְמוֹסֶסֶת וְעַד שֶׁלֹּא אֶהְיֶה…

אֲנִי כָּאן עִם הָרוּחַ, בְּתוֹךְ הַיָּם, מַרְגִּישָׁה אֶת הָאֵשׁ:
פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי, מְשַׁוַּעַת לַחׇפְשִׁי, לִבִּי עַתָּה מִתְיַבֵּשׁ.

מָה שֶׁהָיִיתִי: רוּחַ וַאֲוִיר, אָנָּא שְׂאוּ אֶת קוֹלִי,
כְּשֶׁאֶהֱפֹךְ בִּנְשִׁימָה לְאוֹר וּכָנָּף – לִי:
נְשִׁימָתִי תָּאִיר בְּרֹךְ וְעִם שְׁתֵּי כְּנָפַיִם,
אוּכַל אָז לִשְׂחוֹת בֵּין הָרִים וּשָׁמַיִּם.

תְּפִלָּתִי נִשֵּׂאת אֶל הָאֲדָמָה וְהָרוּחַ, כָּעֵת נוֹשֶׁבֶת עָמֹק
מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה – חָשׁוּךְ וְקַר בְּצִבְעֵי שָׁחֹר וְיָרֹק.
כָּל הָאֵשׁ שֶׁבִּי מַתְחִילָה לָנוּעַ לְשָׁם.
קְחִי אוֹתִי אֶל הַיָּם, קְחִי אוֹתִי מִכָּאן.
אֲנִי מַרְגִּישָׁה עַתָּה עֲפָרִי,
כְּמוֹ הַחוֹל וְהָרוּחַ שֶׁבְּעׇרְפִּי.

הַזְּמַן הוּא עַכְשָׁו,
אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הַזָּנָב.
הַכֹּל חָלַף כְּלֹא הָיָה,
אֲנִי כָּעֵת נְסֻבָּהּ עָמֹק בָּאֲדָמָה.
מִתּוֹךְ הָרוּחַ,
אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ,
כְּטִפָּה בַּיָּם,
וְקֶצֶף שׁוֹצֵף.
חוֹל וַאֲדָמָה,
מַיִם וְשָׁמַיִם,
אוֹר וָאֵשׁ”.