המסע אל החופש- הקדמה חלק א'- יער התאנים

יער התאנים הקטן שמול המעיין, ככה קראתי לו, המקום האהווב עליי, לשבת בין הענפים, והעלים הלחים, זרימת הנחל הקטן שבין לבין, אלו והאבנים הלבנות, הישנות, המסודרת בנינוחות כזאת, שספגו את חיי הקדם, אפילו עד לא כל כך מזמן, את החיים הקסומים האלה, אני מרגישה את חיי הקהילה שהיו כאן בכפר ליפתא, ואני רואה את היופי שבהם, התאנים השופעות בכל שנה, השבילים הקסומים בין העצים, הסברסים והשזיפים, ואת יושבי המעיין השלווים הנהנים מטעמם המענג כל כך , ביום בהיר ורענן , לחש המים של הנחל, המעיין והמפל הקטן מעליו, זה אמיתי שחיו ככה? בהרמוניה כזאת, בתנאי גן עדן, זה אמיתי שאני חיה כך עכשיו, שמחת החיים של המים המתוקים, של החוויה הפשוטה, הבסיסית, המעוררת את כל החושים, הזנתם של עצי התאנה,תחושת לחות רעננהה ומקורקעת, איזה שפע יש בתוך הפרי,ולקטוף אותו לפני רגע, החלקות של עלעליו,וענפיו הגמישים שנפלו לתוך זרם הנחל, אני אכין מהם קשת, החלטתי, ומיד יצאתי למשימה, יחפה ושלווה מחוברת לרוח הטבע לרוח היער הזה, הכפר , שמודה לו כל יום ומדברת אליו אהבה, מוצאת את הענפים הגמישים ביותר לצרכיי, ככה עד שמגיעה למבנה שלי, יש לי שני ספרים, שרכשתי בחנות ספרים יד 2 בעיר, בתמורה לערימת ספרים שמצאתי בדרך, ואחד מהם מדבר על זן ואומנות הקשת, אני לוקחת אותו איתי, הגמשתי את הענף וכפופתי עד לצורת הקשת מבלי שישבר ואז קשרתי חוט, גילפתי חץ קטן, ויריתי סתם כך, זה עובד
יש לי מבנה זמני, מבנה עתיק מאבן התחושה בו היא כל כך חיה וחזקה,ועם זאת שלווה, כמו האבנים שמהם הוא עשוי, הנוף פותח הנשימה, חלון גדול אל הזריחה, חלון קטן אל השקיעה, ופינות מאבן לשבת ולהביט לתוכם, כמו התמונה היפה ביותר שתוכל לתלות בסלון שלך, וכן כאן בחדר סטודיו בליפתא, וללא שכר דירה, יש לי מזרון, ואת פינת האח, שהוא המטבח שלי, כמה שקיות עם מזון ומעט כלים, קומקום למדורה, רשת, וסיר לאוכל, ומטאטא לכל פעם שאניעוברת למבנה אחר אבל הפעם השתקעתי כאן עד הסוף, זה היה המבנה המושלם
אם שאלתם את עצמכם איך הגעתי לכאן זה בדיוק מה שאני הולכת לספר לכם, עברתי דרך אל גן העדן הזה הזמני שיכול ברגע להפוך על קנו, מסיבות שעוד אין מה לספר עליהם כרגע, אבל לא הגעתי לכאן בן רגע או בקלות ככה סתם בגיל 18, עברתי מסע ארוך שהוביל אותי אל יופייה של ליפתא, שחיבקה אותי ועטפה אותי וליטפה אותי ולחשה לי את סודותיה הכמוסים ביותר של הרוח הגדולה, דווקא אז כשהייתי מוכנה, שניקתה ממני את כל הרפש העמוק של העיר , שהשקתה אותי במי הקסם שלה ועזרה לפצעיי המדממים אט אט להגליד לתוך צלקות, שיבוא יום ויהפכו למתנות, שהראתה לי את השקט היפה ביותר שלא מתוך עירפול החושים האבוד אלא מתוך התגלות, ומתוך עומק החושים, מתוך עונג החושים, של הפראי של התמים של הטבע החיי, בוקר בוקר קמה בזריחה צועדת לאיטי יחפה בדרכי אל המעיין, מקדימה את הבאים לרחוץ, וטובלת במים הקרירים שעושים לי את הצמרמורת הבריאה הזאת שמפקחת אותי, טובלת את הראש במפל הקטן, צוללת ושוחה במעיין המנצנץ ואני בתוכו מנצנצת, צוללת ועולה מעל פני המים, שבה אל קרני השמש הקלילות הראשונות שמתחילות לגעת במים בדיוק ברגע הנכון וללטף בחומם העדין את מה שקפא בי, איזון מושלם בין קור לחמימות קלה, שטיפה קבועה של בוקר, רק אז יומי מתחיל, חוזרת אל אותו השביל, אל המבנה האחרון, העשבים המרקדים מתחכחים בי, והסברסים הבשלים שמחכים לי , עצי השזיף שכמעט מוכן, במבנה שלי אני פושטת את החצאית הרטובה והגופייה ומייבשת על השיחים שבכניסה, לובשת את המכנס השחור והחולצה החומה עם הפרחים הרקומים בלבן והשקיק שקשור לחגורה והולכת לאסוף ענפים למדורה, עד מהרה אני כבר בכניסה לבית במדורה הקטנה שלי מבשלת תה, וניחוחות הצמחים , הופכים לי לזכרון בלתי נשכח, לעיתים התה בה עם סיגריה אם ההצלחתי לגייס ביום קודם ממטיילים נחמדים, לעיתים גם מכינה לי דייסת שיבולת שועל, או סברסים ותאנים מה שתמיד יש כאן ובשפע, ולא ממהרת לשום מקום, אין לי רעב גדול לאכול כמו לתגליות הרוח, ואני קשובה, מעבירה את יומי במבנה האבן, ביער התאנים, בשבילי כפר ליפתא או במעיין, פינות כאלה ואחרות שהופכות כל יום לחוויה עמוקה עבורי, לעיתים אני עולה לירושלים ומטיילת, יש מוקדים קבועים שכבר הכרתי, עוברת בהם וחוזרת ואני נהנת מבדידותי, שעות שלמות שאני מתרגלת מדיטציה מבלי לקבל הנחיות ספציפיות, אני פשוט מחפשת את הרווח שבין הנשימות, ומזהה את השקט שבין המחשבות, לאט לאט אני מזהה חוקים ברורים שהופכים את זה לאפשרי, וזה לא קל, בתחילה קשה לי לשבת או לשכב ואני שוכבת וקמה ומתרוצצת הנה והנה בחדרי ושוב ומנסה, להתנקות ולהתנקז להתמוסס אל תוך רגעי שלווה, יום אחר יום עד שרגעי השקט מתחילים לגדול, להימתח על פני שניות ועוד שניות על פני דקות שלמות, קרובה אל השער שנפתח, ולווא דוווקא מחפשת אותו או משהו בכלל, אני קלילה כמו הרוח אם אני לא נופלת במלכודת המחשבות , אני חסרת היאחזות או מטרה כבדה, מידי פעם אני שוקעת בפנטזיות על חיים על רגעים שהייתי רוצה , על אחד שאיבדתי וזה סתם ממלא מקום בגעגועי, יש בהם משהו ממכר, אידיאליזציה על מה שהיה ועל מה שבטח יכל להיות, אולי עוד לא הבנתי אז כמה השתנתי, ושוב דבר מעברי אינו רלוונטי יותר, אבל הצער היה צריך להתבטא איכשהו, ואני כותבת, כמו תמיד כותבת את נשמתי וזה מאפס אותי וזה מכוון אותי הלאה.