צילו של האור – פרק 44 – ענקי האדמה

שקד תפסה בידו, מושכת אותו אחריה ללב הספריה, תולשת אותו מהרהוריו.
"שקד מה – "
"אתה תראה כשתגיע. סמוך עלי," היא לחשה, מזכירה לו לא לצעוק בספריה; הם משכו מספיק תשומת לב ליום אחד. הם פנו קדימה וימינה במשושה – אל השדרה העוסקת בחיות קסומות.
שקד האטה לפתע, מאלצת את קורן להאט גם הוא – אך לא מרפה מידו. כאילו היא מפחדת שיעלם ויברח אם לא תגרור אותו לשם בעצמה. היא העבירה את אצבעה על שדרות הספרים הרבות בצבעי חום וירוק, כחול ואפור, משרבבת את לשונה ומהמהמת לעצמה. "נו זה היה ממש פה קודם!"
קורן עקב אחריה בסבלנות, מביט בשמות המוזרים, כמו שמות של סרטי פארודיה סוג ב:

גורי חתולים – מדריך לחתולים המעופפים
גורילות – על הקסם שבשבטי קרובי משפחתנו
דבורים – על החיה שכמעט השתלטה על העולם
דולפין – המכשף המסתורי והעתיק מכולם
המדריך השלם לחיי הלילה בנגב הדרומי

"שקד! חכי רגע," קורן עצר את שקד בעודה ממלמלת בתסכול ומנידה בראשה. היא עדיין החזיקה בידו ולכן הייתה חייבת לעצור גם היא כשעצר. היא נראתה כועסת. "קורן! לא עכשיו. נו, אנחנו קרובים. אני אומרת לך – אל תצחק עלי!" צעקה שקד, לוחצת את ידו בעודו מתחיל לצחקק.
"לא סליחה, זה פשוט – " קורן נקטע כששקד הרפתה מידו, מתרחקת, דמעות בעיניה, מסרבות לצאת. קורן אילץ את עצמו לנשום עמוק – מה שהיה מתורגל בו מבית הספר הקודם.

"זה מה שחיפשת?" קורן נופף לעברה בספר ישן בכריכה חומה דהוייה ועליה הכותרת: דרקונים – היה או לא היה?

"כן!" שקד צעקה, ממהרת לעברו, שוכחת גם היא שהם בספריה. קורן הצמיד אצבע לפיו, מזכיר לה בחיוך, גורם לה לנשום רגע לפני ששאלה בלחישה: "איפה לכל הרוחות הוא היה?"
קורן הכניס את ידו מאחורי הספרים, ברווח שנוצר, חושף חלל אפל. "כנראה כי שלפת אותו ולא החזרת למקום הוא נשאב למנהרה הזו..", קורן חשב, למרות שזה לא היה ממש הגיוני. מצד שני, הוא צפה בספרים מרחפים הלאה במנהרה הצרה, כאילו נמשכים בידי חוט בלתי נראה. "אולי זו הדרך שלהם להחזיר את הספרים למקום?"

שקד משכה בכתפיה, לוקחת ממנו את הספר ופותחת אותו, נעמדת לידו כדי שיראה, תלתליה מלטפים לרגע את פניו, מצחה מתקמט בריכוז, ניחוח אדמה טריה עולה ממנה. או שאולי פרחים..?

"קורן? אתה בכלל מקשיב לי?" שקד נעצה בו את מבטה, ממתינה לתשובה. קורן הרגיש שהוא מסמיק, הוא הכיר את תחושת פניו הבוערות יותר מדי טוב. הוא השפיל את מבטו, ממלמל תשובה.
"אתה בסדר?" שקד שאלה בדאגה, מניחה יד על כתפו, אך הוא ניער אותה ממנו.
"כן בטח, עזבי את זה בואי נמשיך – אבל תתחילי מהתחלה," מלמל קורן בניסיון לחלץ את עצמו מן התסבוכת. שקד חייכה לפתע בידענות, נדה באיטיות בראשה. "בסדר קורן, אני מתחילה להבין. אתה יכול פשוט לומר לי אם אני משעממת אותך – "
"לא! בכלל לא, פשוט…" הוא לא היה יכול להסביר לה מה הסיח את דעתו. זה היה מביך מדי.

"טוב, אז ככה," שקד החלה להקריא, עוברת ללחישה אל מול המבטים שהספרנית נעצה בהם בתוכחה. הדרקונים היו לאגדה – שמעולם לא הוכח קיומה. בני האדם פחדו מהם, העריצו אותם והמכשפים גם התפללו אליהם. הם היו התגלמות הסדר הטבעי, שומרי ההרמוניה בין החי הצומח והדומם. המשותף למסורות השונות היו ראש הלטאה, הצוואר הארוך ויכולת התעופה או השחייה. הם לרוב שמרו על אוצרות – שבעצם היו נחוצים לעיכול שלהם. הם לא חמדנים כפי שבני האדם חשבו, להיפך. הם נבונים מאוד, ובעלי חוש צדק מפותח. פעם הם חיו בקהילות…

"תקשיב, זה החלק המעניין. מצאתי דרקוני מים!" שקד לחשה לו בהתלהבות, מראה לו תמונה שדמתה כמעט במדויק לדרקון שראו יחד, קשקשיו התכולים בוהקים, צווארו הארוך מתנשא אל על.
"דרקוני המים הם העדינים והאצילים בדרקונים. הם אוהבים חברה מצומצמת ולא יהססו לתקוף בעת סכנה. הם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות ולכן לרוב חיים בקהילות מצומצמות או לבדם באגמים-"
"ממש כמו הדרקון בכנרת," קרא קורן בהשתאות. הוא לא האמין שימצאו עליהם מידע באמת – ועוד כל כך בקלות. הרי המורים אמרו לו שהם כבר נכחדו – כולם חוץ ממאיה.

"דרקון המים הראשון התפתח מנחשי מים ונקרא אקווריוס. הם נהגו להתבודד, בתור הדרקונים היחידים שחיים מתחת למים. זיהום כדור הארץ ובפרט זיהום מקורות מים כמעט וגרמו להכחדתם. לרוב הם לא נלחמו בבני האדם, אלא ברחו. אם כי ישנם מספר מקרים מתועדים בהם דרקוני המים נאבקו בבני האדם, כמו רעידת האדמה והצונאמי בטוהוקו בשנת 2011, בסמוך לתחנת הכוח הגרעינית – " שקד כיסתה את פיה בידה, מצביעה –
הרוגים: 15891

היא הפנתה אל קורן מבט המום, קורן פוגש בו בעיניים פעורות משלו.
"דרקונים עשו את זה? זו לא רעידת אדמה?", שאל.

"הסיבה הרשמית לצונאמי היא רעידת האדמה שהייתה מאה שלושים ק"מ ממזרח לחצי האי אושיקה וכ-373 קילומטרים מטוקיו הבירה. פדרציית מכשפי האור ביפן מדווחת שלהערכתה האירוע נגרם כתוצאה מהתערבותם של דרקוני הים במאבק שיצא משליטה בסכנת הכור הגרעיני – "

"רגע, זה לא הגיוני. איך דרקון מים יכול לגרום רעידת אדמה? ולא אמרנו שהם עדינים?" תהה קורן, מצטמרר. והם פגשו דרקון כזה, לבדם. מה הם חשבו לעצמם? מה מאיה חשבה לעצמה כשנתנה להם לעשות זאת?

שקד משכה בכתפיה, נותנת לו את הספר ומתיישבת עם גבה למדפי הספרים, מחבקת את ברכיה. קורן הפך דפים, מחפש משהו שיצוד את עינו. רעידת האדמה החריגה מיוחסת להתערבותם של ענקי האדמה, שנפגעו קשות בעקבות הזיהום בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה בה מטמינים באדמה את החומר הרדיואקטיבי.

"ענקי אדמה! זה כמו שהדרקון אמר! עד שדרקוני האדמה ימשו מים משבע בארות. ענקי האדמה הם דרקוני האדמה," קרא קורן בניצחון.

"אנחנו מתקדמים! אבל רגע, שנייה. ומה הכוונה שהם ימשו מים? אולי הם יעזרו בדרקוני המים? ולמה שבעה בארות?"

כחכוח רם בגרון קטע את שיחתם, גורם להם לסובב את ראשם לספרנית ולמבטה הכעוס.
"חכי אני יכול להסב – " אך היא אפילו לא טרחה להביט בו, רק הניפה את אצבעה בכיוון הדלת, לוקחת ממנו את הספר. "היי! לא סיימנו," מחתה שקד, מושיטה את ידה אל הספר המתרחק, שהמורה מיהרה להחביא מאחורי גבה.
"אין סיבה שרחפן בכיתה ח' יקרא על זה. תתרכזו בלימודים למבחנים."

קורן לקח את ידה של שקד, מפנה מבט מתריס אל הספרנית.
"אנחנו נחזור בהמשך." הצהיר, מושך את שקד החוצה מהספריה בכעס.

הספרנית הייתה יכולה לבקש ממנו יפה, הוא היה מחזיר לה את הספר.

היא גם הייתה יכולה לא ללעוג לו שהוא קטן.

האם גם שקד חושבת כמוה?

לקורן לא היה האומץ לשאול.