עם הפנים לקיר

"שלום אסף, מה שלומך?" אני מבחין באישוניו המורחבים.
"תקשיב, היה לי חלום-בלהות!", הוא מתיישב על הכורסה. הברכיים שלו מתנגשות ונפרדות זו מזו בקצב מהיר. אני מוזג לו כוס מים קרים. הוא לא נוגע בה.
"הבן שלי עומד מולי. במציאות הוא קצת יותר גבוה ממני אבל בחלום הוא מגיע לי בקושי עד הפופיק. הוא צורח עלי. המילים שלו הן גי'בריש אבל הטון הוא כמו של מישהו שהתאפק כל החיים ולא הוציא מילה ובבת אחת מקיא לי ישר בפרצוף את כל מה שהצטבר לו בבטן. עם כל משפט אני מרגיש איך אני מתכווץ והוא צומח עד שאני בגובה הברכיים שלו. אני מטה את הראש אחורנית כדי לתפוס אתו קשר עין ומנסה להשחיל מילה אבל אין לי שום אופציה כי חסר מרווח נשימה בין המילים שלו. ברגע מסוים של הסיוט אני מתעורר. מה שאני מרגיש באופן מידי הוא צריבה בלתי נסבלת של כישלון שמכווצת לי את הבטן", הוא תופס את הכוס ומרוקן את תכולתה בלגימה אחת, "את שארית הלילה אני מבלה במיטה בעיניים פקוחות ולא מפסיק לחשוב על היחסים שלי אתו ואין לי מושג ירוק מאיפה צץ החלום זה.
כשהיה קטן היה כותב לעיתון בית-הספר, אתה יודע, פיליטונים כאלה. יום אחד, כשלא היה בבית, נכנסתי לחדר שלו ועשיתי חיפוש במגרות. זה קרה כשהיה בסביבות גיל שלוש-עשרה וחשדתי שהוא מחביא שם חומר פורנוגרפי. מצאתי מחברת עם סיפורים קצרים שכתב. שמחתי לגלות שהוא ירש ממני את הנטייה הזאת. אמרתי לעצמי שאולי ברבות-הימים יזכה במקום הכבוד כ'שָבִיט ג'וניור'. פתאום הדלת נפתחה. הוא חטף לי את המחברת מהידיים. אמרתי שחובתי בתור אב להגן על בני מפני השפעות שליליות של בני-גילו.
'וזה כולל קריאה בלי לקבל רשות של דברים פרטיים שכתבתי?!' הטון הלעגני נקלט בי יותר מהמילים. אמרתי לו שהכתיבה שלו בוסרית עדיין אבל מעידה בהחלט על פוטנציאל. למחרת היה מותקן על הדלת שלו מנעול עם קוד סודי.
יום אחד, זה היה קצת אחרי שסיים את השירות הצבאי, הוא בא אלי עם כמה דפים מודפסים במחשב. אמר שניסה לכתוב משהו והוא מבקש שאעבור על זה ואגיד לו אם זה ראוי להישלח לתחרות מקומית של סיפורים קצרים. הוצאתי את העט האדומה וכתבתי לו הערות, כמו שאני נוהג לעשות עם הסטודנטים בסדנאות-הכתיבה שלי. הוספתי נפח לדמות המרכזית שהייתה שטוחה ומחקתי את הסיום שהיה ממש לא מוצלח. במקומו כתבתי הצעה משלי.
מאז הוא נמנע מלשתף אותי במה שהוא כותב. כשהוציא לאור את קובץ הסיפורים-הקצרים הראשון שלו, "נוּרָה בַּקָּנֶה", הוא נתן לי עותק עם הקדשה. יש שם כישרון אבל רוב הסיפורים לא מצליחים להמריא. הבעיה העיקרית היא היעדר פואנטה, הכול שם יותר מדי דיפוזי. זו דעתי, על-כל-פנים, למרות שהביקורות העלו אותו על נס. אני מניח שהוא ציפה למילות שבח ממני אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. אמרתי לו שעם הַכְוָנָה נכונה שלי הוא יוכל להעפיל לצמרת. לאכזבתי הרבה הוא סירב ומאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים אני מרגיש רוחות קרות מנשבות ממנו. מדי-פעם הוא משמיע הערות סרקסטיות כמו – 'בכל משפחה יש מקום לגאון אחד והוא כבר תפוס'.
אני רוצה לשאול אותך, ממה לדעתך נובעת ההתנגדות העיקשת שלו ללמוד מתוך הניסיון שלי כסופר בעל מוניטין, חתן פרס-ביאליק?"
'פרס-ביאליק'… אה! אני נזכר, קניתי את הספר אחרי שכתבו עליו ב'הארץ'. זה היה מזמן. ניסיתי לקרוא אבל אחרי כמה עמודים הפסקתי. 'עם הפנים לקיר', כך הוא קרא לו.
"בוא נחזור לחלום שלך. תשתרע כאן, על הספה. תרגיש בנוח, תעצום עיניים ותשחרר כל איבר, תיתן למזרן לתמוך בך ותתמסר. תנשום כמה נשימות עמוקות בתשומת לב לאוויר שנכנס ויוצא".
כבר סוף היום, אני ממש מותש, מנצל את פסק הזמן לעצום עיניים ומבלי שהתכוונתי, נכנס למצב של נים-ולא-נים. בלון שעליו כתוב 'אסף שביט' נפלט לו מהפה עם הנשיפה ומתרומם בהדרגה אל השמים תוך שהוא הולך ומתנפח. פתאום הוא מתפוצץ. אני קופץ ממקומי בבהלה, בטוח שקול-הנפץ העיר אותו אבל הוא ממשיך לשכב על הספה ברוגע מוחלט.
"תישאר בעיניים עצומות ותנסה לשחזר את החלום בהיפוך תפקידים – תיכנס לנעליו של הבן שלך שפולט עליך בזעם כל מה שהצטבר בו במשך שנים".
"זה נורא מוזר אבל אני לא מצליח להרגיש כלום, כי בלי תחושת הערכה מאבא שלך, אתה כמו צמח שלא משקים אותו. אתה פשוט מתייבש".
"אתה יכול להיזכר בסיטואציה עם אביך שמזכירה לך את הסצנה של החלום?"
"כן, אני נזכר – זה היה כשהייתי בכתה ח'. היו אז מבחני סקר ארציים של משרד-החינוך שקבעו מי יוכל להמשיך בתיכון עיוני ומי ייאלץ ללמוד מקצוע. בפסק הזמן שעבר עד שהגיעו התוצאות אבא שלי שאל אותי איזה מקצוע אני רוצה ללמוד. אמרתי שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה. הוא הסתכל עלי מלמעלה במין מבט של רחמים, אני זוכר את המבט הזה ואני מדגיש – לא הייתה בו חמלה אלא רחמים, ואמר שלצערו אוניברסיטה זה לא בשבילי.
בערך חודש לאחר מועד הבחינה מצאתי בתיבת הדואר מכתב שבישר את עמידתי בהצלחה בבחינות הסקר.
בארוחת הערב הוצאתי אותו מהכיס והנחתי לפניו.
'אתה זוכר מה ענית לי כשאמרתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה?' התרסתי,
'כן, טעיתי, מצטער', הוא ענה בשקט. אני זוכר את הקדרות בפנים שלו.
עבר עוד חודש והגיע מכתב נוסף – 'אנו מתנצלים על הטעות שנפלה ומצטערים להודיעך שלא עמדת בבחינות הסקר. צר לנו על עוגמת-הנפש שנגרמה לך'. היה כתוב בו.
'מהתחלה ידעתי שהייתה כאן טעות!', אבא שלי אמר כשהגשתי לו את המכתב בעיניים מושפלות, מרגיש את כובד השמחה לעיד מעיק לי על הגולגולת. אפשר לחשוב שהיה פרופסור או משהו, הוא אפילו לא סיים בית-ספר עממי, בגלל המלחמה. בסך-הכול היה פועל בניין. אבל תדע לך שלסיפור הזה יש happy end. מבלי לידע אותו נקטתי יוזמה, פניתי למשרד-החינוך והגשתי בקשה להיבחן שוב and guess what? – הצלחתי!
אתה יודע, כשהבן שלי נולד נשבעתי שאני אהיה בדיוק ההפך מהאבא שהיה לי וזה מה שאני משתדל לעשות בכל-מאודי. אני לא מצליח להבין למה הוא לא מאפשר לי. למה הוא מגיב כמו שאני הגבתי בשעתו כלפי אבי?"
"שאלה מצוינת! אני מציע שתחשוב עליה לקראת הפגישה הבאה, כי הזמן שלנו נגמר".

כשהדלת נסגרת מאחוריו אני חושב על כל המטופלים שבמשך שנים באים אלי לקליניקה ומשלים את עצמם שהכסף שהם משלמים לי יעשה בשבילם את העבודה.