אלים רדומים, פרק 55: ביטחון

המטופל שלי היה משותק ומחובר אל מכשיר הנשמה. הוא היה מסוגל לומר משפטים קצרים בקול חלש ולהזיז את האצבע המורה של יד ימין. בעזרת אצבע זו הוא השתמש בעכבר, והביט במסך שהיה תלוי על קיר מול מיטתו. החולה שכב על מזרן שאליו הייתה מחוברת משאבה, שניפחה לסירוגין מקטעים שונים בו כדי למנוע היווצרות של פצעי לחץ מהיעדר תזוזה. נדרשו שני עובדים כדי לקלח את החולה. הם היו משכיבים אותו על הצד, ובזמן שמטפל אחד היה שומר על מנח גוף זה, השני היה שוטף, מסבן ומנגב את גופו. לאחר סיום הקילוח, העובדים היו מורחים משחה על עורו.

הגבר החולה טרם הגיע לעשור השישי לחייו, אך שהה במצב זה כבר שנים רבות. מיטתו עמדה במרכז חדר האורחים, אשתו ישנה בפינה על ספה, ולבנם ולביתם המתבגרים היו חדרים קטנים משלהם. איך שהוא הם חיו עם המצב הזה, ועל פניהם, שנשאו חותם עמוק של סבל, בכל זאת ניתן היה לראות חיוך, ולשמוע בקולם שמחה. מעת לעת הגבר אושפז, ואז אשתו ישנה בבית החולים. פעם אחת גם אני קיבלתי תורנות בלילה, לצד מיטתו בבית החולים (כל כמה שעות היה צורך לנקות מליחה את הקנוּלה שהייתה מוחדרת לגרונו). אשתו של החולה נראתה מרוקנת ואומללה. היא חשה צורך לספר, ולו רק לי, שבכל פעם שמאשפזים את בעלה היא חושבת שאולי עכשיו יסתיימו יסוריו ויסורי המשפחה, אך הוא נאחז בחיים, והיסורים ממשיכים. האזנתי לדברי האישה בפליאה. בעודה נמצאת ביאוש עמוק, היא לא דיברה על הגורל, לא דרשה מהשמיים הסבר לסבל שנפל עליה, אלא הסבירה בבירור ובביטחון, כמו שמוכיחים משפט מתמטי, שבעלה המשותק, שלא מסוגל לנשום בכוחות עצמו, לא מצליח להפסיק את ההיאחזות בחיים, ולכן הוא עדיין חי. הביטחון בכך שסבל והתייחסות אליו תלויים ברצונו של האדם עצמו אפשר לאישה לחייך, ולהמשיך לחיות ולדאוג לילדיה למרות חומרת המצב.

ביטחונה נבע מתוך ידיעה עמוקה המתעוררת באנשים בזכות הפנמה נכונה של חוויותיהם. מדבריה הבנתי שלפני שבעלה נפל למשכב הוא היה דיקטטור במשפחה ולא היה מוכן לקבל דבר מלבד צייתנות מוחלטת מצד הסובבים. לאחר שהוא גילה עולם אחר מחוץ למשפחה, הוא התאכזב בהדרגה מיעדי החיים, הסתגר בתוך עצמו, ונעשה מדוכא. כך הונחה התשתית להתפתחותה של מחלה ניוונית. לאשתו היה ברור שגאוותנותו ושתלטנותו של בעלה מתבטאות הן במחלה חשוכת מרפא, הן בהתמשכות הקיום בגוף חסר תועלת.

חשוב מכל, היא למדה מהדוגמה השלילית של בעלה מהי פעולתו של כוח הרצון, ופיתחה את כוח הרצון שלה בכיוון מנוגד וחיובי, שהתבטא בדאגה לילדים ובסבלנות אין-קץ כלפי החולה שהסתבך במבוך רצונו.

הייתי שוהה בביתו של החולה פעם בשבוע במשך יממה, ולפני החלפה עם עמיתי, שלמד למקצוע אח מוסמך, היינו מקלחים יחדיו את המטופל. פעם אחת הוא העיר לי כשראה אותי מושח את גופו של המטופל בקרם ידיים. היות שהמשחה לא הכילה חומרים פעילים, והייתה קרם לחות רגיל לחלוטין, טענתי שהיא יכולה להתאים גם לגוף כולו. אולם הבחור התריס בי בחדות: ”דרך החשיבה שלך היא ”זה לא יזיק“. לא נראה לך שבדיוק האנשים שחשבו באופן הזה הם אלו שדרדרו את החולה למצב הנוכחי?“ בן שיחי נתמלא חמה, ולכן עניתי לו: ”תקשיב, יכול להיות שאמרתי משהו שבעייניך הוא טיפשות ורשלנות. אם אכן כך הדבר, הכי טוב לעקור טיפשות בעזרת ידע. אם יש לך סבלנות, תסביר מה נכון לעשות במקרה כזה“. הבחור נרגע מעט וסיפר לי את ההיסטוריה הרפואית של המטופל, שנודעה לו במהלך התקופה הארוכה שבמהלכה הוא טיפל בו. הרופאים ניסו לטפל בו באמצעות נוגדי דיכאון, השתמשו בתרופות לא מתאימות, המחלה הדרדרה, וכו'… האח הסיק מהמקרה מסקנות שונות בתכלית מהמסקנות שהסיקה אשתו של החולה. הוא החליט שטיפול לא נכון הוא הגורם לכל מה שהתרחש. התבטאותו הייתה ברורה, אך נסערת ואמוציונלית. כשהוא דיבר על ידיעותיו פניו היו קודרות, ומילותיו ומבטו – מאשימים. תפיסתו של מיסטיקה וריפוי הייתה משונה מאוד. למשל, הוא האמין שתנועת האנרגיה בערוצי הגוף של בני-אדם במערב שונה לחלוטין מזו של בני-אדם במזרח, ועל סמך כך הוא שלל את הערך הטיפולי של דיקור סיני ושל אקופרסורה עבור אנשים במערב. למעשה, כעסו גרם לו לירוק אש לכל הכיוונים, כשהוא מחפש את האשמים ואת הטועים. אף הדברים הנכונים שהוא אמר על טיפול שגוי ועל הנזק שנגרם בעקבותיו נאמרו על-ידיו כדי לחזק את ביטחונו באמיתות ידיעותיו.

קיבלתי את הערתו של שותפי, והתחלתי להשתמש במשחות לפי הוראותיו. באשר להיסטוריה הרפואית של החולה, הבחנתי שהעמדה כלפי העולם שבה צידד הבחור הייתה גם עמדתו של החולה. צפיתי בתופעה כזו של הרכנת ראש בפני ההשקפה החולנית של החולה לא מעט בקרב אנשים שעסקו בהילינג ובאוקולטיזם. במקרים אלו הם הדגימו רגישות יתר, שלמעשה הייתה חולשה, כאשר תודעתם הרגישה נטתה לתת אמון במחשבות שבוטאו בביטחון המרבי. באשר לחולים, בדרך כלל ביטחון כזה מאפיין את מבטם החולני על העולם ועל האנשים האחרים.