סינוואר, כטב"ם, וזיכרון נושן

יצאתי מהמשרד רק בשעה 21:00, אחרי שהוקפצנו כל צוות הדוברות כבר בצהריים. החיסול הזה תפס את כולם לא מוכנים, אבל כשהתחילו כל השמועות ברשתות היינו חייבים כבר לפרסם הודעה, ומשם הדברים התגלגלו עד להצהרה המוקלטת שפורסמה רק לקראת השעה שמונה וחצי בערב.
נכנסתי לרכב והמשכתי בנסיעה שקטעתי בעקבות ההודעה שקיבלתי מדגנית, ראש מערך הדוברות, שהתקשרה אליי דקה אחרי שיצאתי לכיוון ההורים שלי. נסעתי ברחובות המוכרים בין כל הבניינים הזרים שצמחו בעשרות השנים שחלפו מאז ילדותי, חולף על פני זכרונות שכוסו בשכבות בטון. בשדה הזה אני ואבא מעיפים עפיפון ביום סתיו, והחוט לפתע בורח לי מהיד ושנינו רצים אחריו, אני בבכי וצווחות ואבא בצחוק מתגלגל. עכשיו יש 4 בנייני 15 קומות בשדה, נישאים גבוה יותר מהגובה שאליו הצליח להגיע העפיפון לפני שאבא זינק על החוט ומשך אותו חזרה לארץ. וכאן בין השיחים ועצי האבוקדו הגיחו אמא שלי יחד עם אחותי הקטנה בריצה, ומצאו אותי מדמם מהרגל לאחר שניסיתי לקפוץ מעל ערמת צינורות ישנים בדרך חזרה מבית הספר. כשנחתתי על יתד חלודה שקרעה את מכנסיי והבעתה אחזה בי, שלחתי את אחותי לקרוא לאמא מהבית בזמן שהתלבטתי האם אמות קודם מהדימום או שאימי תהרוג אותי כשתראה את מכנסיי החדשים קרועים. את הצינורות פינו משם כבר יום למחרת, ואת עצי האבוקדו הורידו שורה-שורה כשהייתי בצבא, והיום איפה שהיו השיחים יש גן ילדים קטן.
דפקתי בדלת, אבל לא הייתה תשובה. קבענו לשבת היום לצהריים לכבוד החג, אך נאלצתי להודיע להם ברגע האחרון שלא אגיע. לחצתי את הידית ונכנסתי פנימה לדירה הקטנה, ומצאתי את אבי יושב במקומו הקבוע על הכורסא הגדולה בסלון.
"או! כבר חשבתי שלא תגיע מתוק!" הוא קרא בקול הצוהל והקבוע שלו, והחיוך שלו הדביק גם אותי, אך בסריקה קצרה של הסלון נזכרתי שוב במציאות העגומה. הכביסה הייתה עוד מפוזרת על הספה הגדולה כמו שהייתה בביקורי האחרון בשבת, כוס יין ריקה ומוכתמת הייתה מונחת לרגליו, ועל השולחן הקטן שמולו מונחים עשרות כרטיסי גירוד של חישגד. נאנחתי והתקדמתי לעברו. חלפתי על שולחן פינת האוכל ועלה בי שוב הזיכרון שהיה עולה בי בכל פעם שראיתי אותו עם הטפסים הארורים האלה, הזיכרון שלי ושל אחותי יושבים וממלאים טופס לוטו לקראת ההגרלה הגדולה בהיסטוריה של מפעל הפיס שהטריפה את כל המדינה. אבא ישב אז באותה כורסא, צוחק ומסביר לנו למה הסיכוי להיפגע ממכת ברק בחודש יוני יותר גבוה מהסיכוי שלנו לזכות. אבל מאז חלפו כמה שנים ומספר לא מבוטל של הגרלות שבהן לא טרחנו לשלוח טופס, אבא פוטר מהעבודה כמהנדס בעירייה ולאחר חיפוש לא מוצלח אחר עבודה אחרת נאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא מצא את עצמו הופך למה שסלד ממנו, בלי ששם לב בכלל.
חיבקתי אותו ושאלתי אותו מה שלומו ("תקופה חסרת מזל שתדע לך"), החלפנו כמה מילים על החיסול ("תפסנו את הממזר, ועוד בטעות!"), ושאלתי איפה אמא ("בחופשת סקי בשוויץ, איפה היא יכולה להיות?").
המשכתי במסדרון לכיוון חדר השינה של אמא, כבר לפני שפתחתי את הדלת יכולתי לשמוע את הצפצופים של המכונות.
"הי אמא!" חייכתי אליה, היא שכבה על המיטה ומסיכת החמצן על פניה, שמחתי לראות שעיניה פקוחות והיא קוראת ספר. היא חייכה אליי חזרה והחלה מורידה את המסיכה ומזדקפת במיטה.
"איך עובר החג?" אני שואל בתמימות אחרי שהיא מסתדרת, אבל מתחרט על השאלה כשאני רואה את פניה עוטות את פרצף מבולבל ומוכר לי כל כך.
"החג היום?" היא שואלת בבהלה, "אבל עוד לא התחלתי להכין את הארוחה!"
"זה בסדר אמא, זה בסדר, לוסי כבר הכינה הכל והחג נגמר כבר." אני מרגיע אותה וליבי נחמץ, היא פשוט לא זוכרת שהפעם האחרונה שהייתה במטבח הייתה לפני חמש שנים. האלצהיימר שלה היא אז עוד בתחילתו, ואני ואחותי הסכמנו שנעשה מאמץ לעבור איתה בתרגילי זיכרון ולשמר את המצב. אבל אז התחילו הבעיות בנשימה, והיא רותקה למיטה ולמכונת החמצן לרוב שעות היממה, והמצב החמיר עוד יותר.
"ספר משהו, מה קורה במשרד? הדמיקולו אמר משהו חדש?" היא שואלת כמו תמיד.
מאז שקיבלתי את העבודה בדוברות משרד ראש הממשלה לפני שנתיים, זה הציק לה. היא כזאת מפא"יניקית של פעם, של הנוער העובד והלומד, של מפלגת העבודה, דברים שהיום כבר אין.
אני מספר לה בקווים כלליים על החיסול, על ההודעה שהוצאנו מיד למשפחות שידעו שלא היו חטופים בסביבה, ונזהר מאוד לא לצלול לעומק. בתחילת המלחמה כשעוד לא ידענו מה קורה החלטנו לא לערב אותה יותר מדי, אבל עם הזמן זה רק הפך אותה ליותר תלושה מהמציאות והקשה עלינו למצוא שפה משותפת. ועדיין, אולי עדיף ככה.
"תאמין לי, אריק שרון הזה, מזמן היינו צריכים להוציא את החיילים מלבנון. עם רבין זה לא היה קורה." היא אומרת את הדברים בכזה ביטחון, שלרגע גם אני משתכנע שאנחנו בכלל במלחמה אחרת.
"לפחות הוא סיים כמו סדאם חוסיין, החולירע, אתה זוכר איך סבלנו ממנו?" היא שואלת אותי.
"כן", אני עונה, ומייד צולל לשנות ה-90, אני בחטיבת הביניים, אחותי עוד לא בת 10 ואזעקה מפלחת את שקט הלילה בדירה. אנחנו מזנקים מהמיטה ופוגשים את אמא במסדרון, אבא עובד עד מאוחר. אנחנו יורדים במדרגות בריצה יחד עם כל השכנים עד למקלט השכונתי, אני נכנס ראשון ואחריי אחותי ואמא אוחזות ידיים. הרעש במקלט מחריש אוזניים, שני גברים עם תינוקות על הידיים רוכנים על השולחן ומנסים לכוון את הטרנזיסטור הישן. אני מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה, אני מרכין את הראש ומנסה לנשום עמוק, אבל החרדה אוחזת בי. אני מביט באמא, שמיד מצליחה לראות לתוך עיניי גם מבעד למסיכת האב"כ, והיא שולחת אליי יד. היא נוגעת קלות בעורף שלי, הידיים שלה קרירות, ולרגע יש לי צמרמורת, ואחר כך אני נרגע.
השיעול שלה קוטע את הזיכרון, ואני ממהר לחבר מחדש את מסיכת החמצן שלה, לנשק את מצחה ולחזור לסלון. אני משכנע את אבא לעזור לי עם הכביסה, ואחר כך אנחנו מסדרים את המטבח ואני נרגע למראה המקרר העמוס, לוסי העוזרת המסורה באמת הכינה כבר הכל.
אני עובר על הדואר, החשבונות הקבועים, וגם המעטפה המוכרת עם הבול עם דגל גרמניה. השולחת היא אחותי, ששוב שלחה המחאות על סך חמישה עשר אלף יורו עבור כל החשבונות. האקזיט שעשתה הגיע בדיוק בזמן – שנה אחרי שאבא הפסיק לעבוד ושנתיים אחרי שאמא חלתה, היא עברה לברלין לנהל את החברה החדשה, ומאז שלחה בקביעות סכומים גדולים עבור חשבונות הדירה, הטיפולים של אמא ושכר עבור לוסי. אני תוחב את האסכמתא לכיס ומוסיף לעצמי תזכורת לעבור בבנק לפני שבת, ולטפל בכל החשבונות לפני החג.
בפינת האוכל אבא ערך את השולחן ל-4 אנשים, ובמקום הקבוע של אחותי אפילו זכר לשים כף, כי רק ככה היא מוכנה לאכול סלט. כמובן שלא היה צורך לערוך צלחת בשבילה, והאמת שבפועל היה צורך רק בשתי צלחות כי אמא כנראה לא הייתה אוכלת איתנו. אבל אבא המשיך להתעקש לערוך ככה את השולחן, וכל עוד הוא יחסית צלול אני נוטה להאמין שיש בכך מעין ביטוי לגעגוע.
בדרך חזרה הרדיו פועל, ומשמיעים שוב את ההצהרה המוקלטת שניסחנו מוקדם יותר בקשר לחיסול, ואחר כך עוברים לעוד הותר לפרסום בלבנון. אני מחליש את הווליום ומדמיין את ארוחת החג, לא הולך רחוק מדי, רק 15 שנים אחורה. אחותי הקטנה עוד סטודנטית, אני בדיוק השתחררתי משירות קבע ארוך בדובר צה"ל, אבא עוד עבד בעירייה ואמא עדיין במשרד החינוך. אנחנו אוכלים מסביב לשולחן, כל אחד במקומו הקבוע. אחותי קמה להביא כף בשביל הסלט, אבא מתלונן על כך שזה לא מנומס, אמא ממהרת להגן על הבת שלה ומעירה שאם כבר מדברים על נימוסים נהוג לחכות שכולם יקחו מהבשר לפני שלוקחים מנה שנייה, בניגוד למנהגו.

…

בשבת בבוקר אני קם מוקדם, אני שותה את הקפה ועובר על החדשות. בדרך כלל אני שומע על הדברים לפני שהם מפורסמים כי אנחנו תמיד צריכים להכין ניסוחים של הודעות לכל התפתחות, אבל הפעם האזעקות בקיסריה שדווחו בחדשות לא הגיעו אליי מדגנית ראש הדוברות. חשבתי שמדובר בעוד אזעקות "שגרתיות", אבל הטלפון מדגנית לא איחר לבוא.
"כטב"ם פגע במעון בקיסריה, כרגע עוד לא הותר לפרסום, אבל יהיו שמועות ממש בקרוב. חייבים לכנס את כולם ולנסח הצהרות לכל התפתחות". היא ניתקה מהר כמעט כמו שהתקשרה, והותירה אותי ללגום במהירות את מה שנשאר מהקפה וללכת להתלבש. הכבישים היו ריקים בשעה כזו בשבת בבוקר, האזנתי לסופשבוע רגוע בגלגל"צ עד ששיחה ממספר לא מזוהה הפריעה לי.
"שלום, מדברים מבית החולים שיבא, נצטרך שתבוא לכאן, אתה רשום כאיש הקשר לחירום ש-"
"איזו מחלקה? לפני כמה זמן הגיעה?" אני ממהר לענות, והיד שלי מושכת את ההגה בחדות ימינה, לירידה מהכביש המהיר.
"כרגע עוד באמבולנס, הקריאה הייתה מלפני 5 דקות בערך". המוקדנית נבהלת מהטון החד וחיתוך הדיבור שלי.
"תודה, אני בדרך." אני מנתק ומאיץ מעבר למהירות המותרת.
יש לי כבר ניסיון בשיחות כאלה, האחרונה שבהן התרחשה לפני שנה וחצי. באמצע הלילה קיבלתי טלפון מתל השומר, וכשהגעתי אמא כבר הייתה בדרך לחדר הניתוח. המחלה הארורה שלה בריאות הייתה בלתי צפויה, ותמיד ידענו שבכל רגע נתון מצבה עלול להחמיר עד כדי סכנת מוות. אז זה היה קרוב מאוד, הניתוח ארך חמש שעות שבהן אף רופא לא היה מסוגל להחליף איתי מילה, שלא לדבר על להסתכל בעיניים.
תוך כדי טיסה בכבישים הריקים של שבת בבוקר, אני מרים טלפון לאבא. בדרך כלל במצבים האלה הוא מתעלה על עצמו, פעם שעברה הוא ממש הציל את אמא כשהתקשר לאמבולנס ואפילו עשה החייאה. בדיוק כשאני מחייג אליו דגנית שוב מתקשרת, אני לא חושב יותר מדי ולוחץ על הכפתור האדום. אבא לא עונה לשיחה, ואני מקלל את ההרגל המגונה שלו לשכוח כל חפץ שאי פעם היה ברשותו. יש לי הבזק מהיר לילדות, ליום שבו הוא איבד את הארנק, הסתובב כל היום בדאגה שכל התעודות שלו הלכו, ובסוף אני מצאתי אותו מתחת לכיסא ברכב. הייתי אולי בן 12, ומאז הוא לא הפסיק לקרוא לי "הבלש".
דגנית עוברת לווטסאפ, אני מנסה לקרוא את ההודעות תוך כדי נסיעה, אני מצליח להבין שהיא מתעכבת בגלל פנצ'ר, וצריכה שאני אתחיל לרכז את הצוות ונתחיל לרכז חומרים ולנסח הודעות. היא כותבת איזו הודעה ארוכה שמפרטת את השתלשלות האירועים, אבל אני כמעט מפספס את הכניסה לחניון בית החולים אז אני לא מספיק לקרוא בזמן שאני בולם בעוצמה.
בהמתנה למעלית מהחניון אני מנסה שוב להרים טלפון לאבא, אבל עדיין אין מענה, אני מנסה גם להתקשר לדגנית אבל הדלתות בדיוק נפתחות ואין קליטה אחרי שהן נסגרות. בדלפק הקבלה מכוונים לאחד מחדרי הטיפול, ואני לא מבזבז שנייה אחת.
כשאני רץ בין החולים על כיסאות גלגלים והרופאים בחלוקים, עולה בי חשש שאולי ככה זה נגמר. אולי ככה בשבת בבוקר, בין סוכות לשמחת לתורה, תוך כדי המלחמה, אני אהפוך ליתום מאם? מותר בכלל להגיד יתום בגיל שלי? אולי לא כואב לה כבר? והיא כבר לא משתעלת? אולי נוח לה יותר עכשיו? מה שבטוח שהיא לא תזכור שום דבר מזה…
אבל מה איתי? כמה זמן כבר היה לי איתה? 44 שנים? זה כלום. היא הבטיחה תמיד לשמור עליי, היא באה בריצה כשנפלתי בשיחים איפה שהיום יש גן ילדים, מי יחבוש לי עכשיו את הפצעים? היא לא יכולה ללכת, לא עכשיו, לא בשבת בבוקר, ועוד לפני שאכלנו צהריים.
הריצה הופכת את הנשימות שלי לכבדות, והדמעות שהולכות ומצטברות בעיניי לא הופכות את הריצה לקלה יותר. אני מדדה את המטרים האחרונים עד לחדר, מסיט את הווילון, ורואה… את אבא.

"או שלום! תראו מי בא לבקר!" הוא קורא בקול העמוק שלו, הרגיל והאופטימי.
אני מנסה להסדיר את הנשימה בזמן שאני תולה בו מבט שואל.
"אל תשאל מה עברתי הבוקר! ישבתי במרפסת והתחלתי לגרד את הכרטיסים שקניתי בשישי, וממש בכרטיס האחרון אני פתאום רואה שזכיתי! כל כך התלהבתי עד שקפצתי מהכיסא, אבל החלקתי ותוך כדי שנפלתי הפלתי גם את הקנקן זכוכית שיש לנו, נו הגדול שאמא שלך שונאת. בקיצור נפלתי עליו וכל הזכוכיות בתוך הרגל שלי, דיממתי כמו איזה סטייק עד שאמא באה והתקשרה לאמבולנס."
אני מביט בו בתדהמה. "אמא התקשרה לאמבולנס?" אני מתעמק בפרט הזה, כי הוא נראה לי ההזוי ביותר בכל הסיפור הזה.
"כן, ממש איך שנפלתי היא שמעה את הרעש וזינקה מהמיטה, בלי המכונה בלי כלום, ראתה אותי והרימה טלפון למד"א. אחר כך כשהם באו הם עזרו לה לחזור חזרה למיטה ולחבר את המכונה."
הבטתי בו, מתקשה לעכל את הסיפור, הרמתי מעט השמיכה וראיתי את רגלו מלאה תפרים מדממים. הטלפון שלי צלצל, דגנית שוב על הקו, הבטתי שוב באבא, מוודא שאכן הוא בסדר. האצבע שלי כבר הייתה על הכפתור הירוק כשהוא לפתע אמר:
"לא תשאל בכמה זכיתי?" הוא לא מצליח להתאפק, מחייך, "לא נורא, בכל מקרה מכל המים מהקנקן הרטיבו את הכרטיס ועכשיו הוא עיסת נייר, פשוט ביש מזל." הוא אומר, ועדיין נראה כמנצח.
אני מעביר את האצבע לכפתור האדום, לוחץ עליו ומתיישב בכיסא לידו.
על הבית של ראש הממשלה ידברו קצת מחר בחדשות וישכחו ממנו, מהבית שלי לעומת זאת יום אחד יישארו רק זכרונות שלא אוכל להרפות.