בין שני עולמות חלק ע״ו+ע״ז+ע״ח

חלק ע״ו
12.2.18

הרגשתי סוף סוף את הרגל שלי חופשיה מהגבס, זה היה מרענן. כבר כמעט יום שאני בלעדיו ולאט לאט מתחילה להתרגל.
״איך הרגל?״ שאל אבא, הפעם הוא הגיע בטענה שאימא מנקה.
״בסדר, תראה!״ ניסיתי להזיז את הרגל בהתלהבות.
התגעגעתי אל לילי שהספיקה לכתוב שטסה עם אביה לארצות הברית ותחזור רק בעוד חודשיים, הבטיחה מתנה עבורי.
״איך את מסתדרת עם עניין התשלומים לשיקום ולבית החולים?״ קולו של אבא היה רך כמשי, ואני בלעתי את האמת כמו גרעין מר של פרי מתוק ״לואי משלם על הכול.״ עניתי לקונית.
אנחתו הייתה קלה כנוצה נושרת, וחיוכו הזחוח נמרח על פניו כמו צבע דהוי. ידעתי שרגשות הוריי כלפיי משתנים כמו מזג האוויר באביב, לא ניתן לסמוך עליהם. לי-אן תמיד תהיה השמש במערכת השמש המשפחתית שלנו.

23.3.18

היום התחיל שעון הקיץ ובחוץ עדיין מואר. בעוד כמה דקות אחזור הביתה, כבר לא צולעת ולא חבולה פיזית. נפשית טרם הצלחתי להבריא, אחת לשבוע אמשיך להיפגש עם נעמי הפסיכולוגית, לא יודעת מה חושבת על זה אבל זה לא יזיק. מלואי טרם שמעתי, למען האמת פחדתי לדעת.
אימא ליוותה אותי בגרם המדרגות, השאירה קופסאות של אוכל וביקשה שאשמור על עצמי. הבית נותר כשהיה, נקי בזכות ידיו של לואי, אך ריק כמו קן נטוש. אני מחכה לו כמו פרח שמחכה לגשם, אך הימים חולפים והציפייה דועכת כמו להבת נר בחדר פתוח.
למה ציפיתי? הרי אמרתי לו שהוא לא מוכרח לחכות לי, אני לא ציפור ששבה לקן של ילדיה, הוא נשמה חופשיה. נפשי הבודדה נכנסה לחדר ועצמה את עיניה, ונדמה שהפעם קשה להירדם, המחשבות באות עם הלבד הזה.
העזתי לנסוע במונית למסעדה שלו, הפסנתר היה מונח שם בחושך ושלט גדול התנוסס ״נחזור בקרוב שווה לחכות.״ מתי זה בקרוב? האם זה בקרוב כמו התפתחותו של הגולם? או כמו 22 החודשים של הפילה? הייתי חסרת סבלנות עמדתי שם מול מפתן דלת הזכוכית, חשבתי שאם אהיה שם אוכל לחוש בריח שלו, בזיכרונות שלי איתו… אך לשווא. לא היה ריח או כל זיכרון שעלה. רק תחושה של געגוע ופספוס על איך נתתי לו ללכת כל כך מהר, כיצד ויתרתי על האפשרות הזאת רק כי חשבתי שלא אצליח למלא את החלל של מישל.
ל׳

27.3.18
זהו יום שלישי, אני מנסה לשוב למיטבי גם אם זה קשה. העיר הגדולה לא מקלה על העניין. אתמול פסעתי לכיוון המועדון שלא קיים עוד, העפתי מבט בשלט הרעוע שאומר שפעם היו פה אנשים, שפעם שתו והשתכרו, פעם רקדו ונהנו. היום הכול דומם, כמו מדבר, שיממון של ממש.
״פעם המקום הזה היה מלא עד אפס מקום.״ שמעתי קול גברי וחזק, ראיתי על ידי גבר שלא ראיתי מימיי במעיל אור שחור, כמעט בן גילי פחות או יותר שיערו שחור ועיניו הבהירות מביטות אל הוויטרינה החשוכה.
״אולי את יודעת, אני מחפש את בעל המסעדה ממול.״ השתנקתי, בלעתי את רוקי מבלי להסגיר את עצמי. הנדתי בראשי ותהיתי מדוע הוא מחפש את לואי, שכן אני בעצמי עדיין תרה אחריו, רוצה ללכוד אותו בעיניי ולא לשחרר.
״את מכירה אותו?״ שאל, שוב הנדתי בראשי ללא קול.
״למה אתה מחפש אותו?״ שאלתי בחוסר ביטחון משווע.
״עסקים.״ אמר ומשך בכתפיו והפעם בחנתי את פניו לעומק, הוא היה נראה שליו מדי בשביל להכיר את האזור. הרי בעצמו אמר שלא מכאן, אך שוב המחשבה כיצד הוא מכיר את לואי ומדוע מחפש אותי, גורם לי להרבה תמיהות בנידון.
עזבתי את המקום והלכתי משם, לקחתי מונית הביתה, הרחק מהכול.
לילי התקשרה, סיפרה שהשלימה עם אביה בפעם הרביעית ושבעוד כמה זמן מגיעה לביקור. אני מצפה לבואה, אף פעם לא הייתה לי חברה להתרגש רק מלחכות לה. לילי סיפרה שקנתה לי הרבה מתנות, אך לא בגלל המתנות אני מחכה לה.
רק כי היא באה במיוחד בשבילי. שאר הבנות נעלמו לגמרי, וודאי כל אחת מיהרה לחפש לעצמה עבודה אחרת, על מנת לפרנס את עצמן ואת משפחתן. לי אין את מי לפרנס, בינתיים אני נהנית מהחופש שלי וכבר בשבוע הבא אתחיל לארח תלמידים ללימודי הפסנתר, הם חיכו לי עד עכשיו. מה שאומר שהם נאמנים ולא מתפשרים על הטוב.
ל׳

חלק ע״ז
28.3.18

המסעדה שוב נפתחה, למראית עין הכול חזר לעצמו, הכול מלבד לואי שאין לי מושג היכן הוא. ישבתי בשולחן הפינתי והזמנתי ארוחת בוקר. לואי לא היה, רק העובדים שלו וכמה לקוחות.
ואז הוא נכנס, לא לואי. הבחור השני שפגשתי לפני כשבוע מול המסעדה, עומד על יד ויטרינת המועדון.
״אנחנו נפגשים שוב.״ אמר והציץ מבעד לדלפק שעמד וחיכה להזמין.
״היי,״ לא ידעתי מה להגיד.
״אני ויל. בפעם הבאה אם ניפגש אהיה חייב להזמין אותך לשתות איתי.״ אמר בנועזות.
״למה רק בפעם הבאה? אתה מוזמן לשבת. מקום ציבורי, לא?״ חייכתי, רציתי להיות נועזת יותר ממנו. גבותיו התפלאו מבטו הישיר אליי מבט.
״אזמין ואשב איתך אם זה בסדר.״ הנהנתי.
״אז את מכירה את המקום?״ הנהנתי.
״עבדתי באזור בעבר, אני מכירה.״ לא הכברתי במילים.
״אני מבין.״ הוא פתח את מסך המחשב אל מולי והחל להקליד.
״נשמע שיש לך עבודה רבה.״
״כן, אח שלי יותר טוב בעסקים ממני.״ המלצרית הגיעה לקחת הזמנה, כאילו ידעה את המבוכה שעלתה בלחיי. ״אני מזמין לנו קינוח, אל תרגישי לא נעים הרי אנחנו חולקים את אותו שולחן.״ הנהנתי כמו מטומטמת והמשכתי להקליד ללילי על הבחור החתיך שהתיישב על ידי.
״קינוח! את מצאת חן בעיניו!״ כתבה לי מיד בהתלהבות יתרה עם כל כך הרבה אימוג׳ים קורצי עין. צחקקתי.
״יש לך חיוך יפה, אני מקווה שאני לא מפריע.״ הייתי עסוקה בין לבין עם היומן שלי, מנסה לשריין את שיעורי הפסנתר.
״לא, רק משריינת לו״ז לתלמידים שלי.״ חייכתי.
״את מורה?״
״לפסנתר,״ ציינתי כמעט בגאווה.
״את בטח מוכשרת!״
״אולי.״ אמרתי מבלי לדבר על עצמי במחמאות יותר מדי.
״אשמח לשמוע אותך מנגנת.״ אמר והצביע על הפסנתר.
״לא לא… אני לא יכולה.״ המפרקים שלי רק מתחילים לחזור לעצמם, הרגליים אמנם מתפקדות, אך פחדתי שלא אצליח לנגן יותר בפומבי.
״אני צוחק. אני בטוח שאת מוכשרת,״ הקינוח הגיע, עוגת פאדג׳ חמה. ויל חתך חתיכה עם הכפית שלו והכניס אל תוך הפה ובין לבין סיפר לי בדיחות שהכאיבו לי בבטן מרוב שהן מצחיקות.
״איך קוראים לך?״ כתבתי לו את השם שלי בקצה היומן, הוא חייך.
״שם מיוחד מאוד. חשבתי להזמין אותך שנצא שוב, רק אם את רוצה.״
״אני… זה לא שאני לא רוצה. זה מעט מורכב.״
״את בזוגיות?״ שאל כלא מבין, הנדתי בראשי.
״אז?״
״הבחור שאני אוהבת הוא…״ התחלתי לספר לו… המשכנו לפטפט עד שעת צהריים כאילו לו אין עבודה ולי אין לאן ללכת. על אף שזה היה נכון, נהניתי בחברתו.
החיים לצד ויליאם היו נוחים, כל יום ראשון היינו יושבים ואוכלים עוגה במסעדה של לואי, היו לו צדדים נפלאים, הוא היה בחור נעים, חכם ומלומד. משהו בו הזכיר לי את לואי שנעלמו עקבותיו.
שוב יום ראשון הפעם ויל ואני ישבנו לצד הוויטרינה אכלנו עוגה בשקט, ויל שואל אותי שאלות, כשלפתע אל מולי ראיתי את לואי בכבודו ובעצמו עם זיפים על הפנים, עצב בעיניים שאפילו החליפה המהודרת שלו לא מצליחה לגרום לו לקרון מבחוץ. עיניו נעוצות בי ואז בבחור שעל ידי, הוא לא מחייך. לא מדבר, רק מביט עם עיניי האוקיינוס האלה שממיסות אותי.
מחכה שיפצח במילה או שתיים ובינתיים הלב שלי דופק במהירות כמו שיטה בעת ציד.
ל׳

חלק ע״ח
22.4.18

ויליאם, שישב מולי חייך אלי. לואי, שלא היה רחוק מאיתנו, שאל אותו שאלות בזעם שניכר על פניו.
״אתה חושב שאתה יכול לקחת ממני את מה ששלי?״ אני לא שלו, אף פעם לא הייתי, מחיתי בשקט. ויליאם היה המום
״אני לא לקחתי ממך כלום. אנחנו סתם יושבים ושותים קפה.״
לואי לא האמין לו. הוא חשב שוויליאם מנסה לחטוף את אהבתי. הוא התחיל לצעוק עליו, להאשים אותו בדברים שלא עשה.
ניסיתי להפריד ביניהם, להסביר ללואי שהוא טועה, אבל הוא לא הקשיב לי. הוא היה כעוס מדי, פגוע מדי.
ויליאם, שהיה בחור טוב ולא רצה לריב, קם ולקח את הדברים שלו.
״אני לא מבין מה קורה פה,״ הוא אמר והסתכל עליי ״אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה.״ הוא הלך משם, מבולבל וכועס.
לואי נשאר לבד. הוא הביט בי בעיניים עצובות.
״למה היית צריכה את זה?״ הוא שאל. ״למה היית צריכה להיות איתו?״
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
״אני לא עשיתי שום דבר רע," אמרתי. "אנחנו סתם ישבנו ודיברנו.״
לואי לא האמין לי. הוא חשב שאני בוגדת בו. הוא כעס עליי, אבל הוא גם אהב אותי. הוא לא ידע מה לעשות. אני לא יכולה לבגוד בו משום שמעולם לא היינו יחד, אני והוא, הוא ואני.
הבטתי בו בעיניים דומעות. לא רציתי לפגוע בו, אבל גם לא רציתי לשקר לו. רציתי שהוא יבין אותי, שאבין אותו.
עמדנו שם דקות ארוכות, שקטים וכואבים. ואז, לואי פשוט הסתובב והלך. נשארתי לבד, עם לב שבור.
רק אחרי שהוא הלך, הבנתי. הבטתי במבט מבולבל סביבי, מחפשת תשובות. ואז זה הכה בי. ויליאם. הוא היה אח שלו, אבל לואי מעולם לא סיפר לי על כך.
הבנתי את הטעות של לואי. הוא חשב שאני עם מישהו אחר, אבל זה היה רק אחיו. אחיו התאום.
הרגשתי אשמה ובושה. איך לא שמתי לב? איך לא הבנתי?
הבטתי אל השולחן שלנו. שתי כוסות קפה, עוגה באמצע. שקט.
ידעתי שאני חייבת לדבר עם לואי, להסביר לו את האמת. אבל פחדתי. פחדתי מהכעס שלו, מהכאב שלו. אבל היה בי גם כעס. כעס על כך שנעלם, כעס על כך שלא היה שם בשבילי כשנזקקתי לו. כעס על כך שגרם לי להרגיש נטושה.
קמתי מהכיסא, והלכתי אחריו. ידעתי שאני חייבת למצוא אותו, להגיד לו את כל מה שיש לי על הלב. אבל ידעתי גם שהשיחה הזאת לא תהיה קלה.
מצאתי אותו יושב על ספסל בפארק, בוהה אל האופק. התיישבתי לידו, שותקת.
הוא הביט בי בעיניים עצובות.
״אני מצטער,״ הוא אמר. ״טעיתי.״
"אני יודעת," אמרתי. "אבל גם אני כעסתי. כעסתי על כך שנעלמת, על כך שלא היית שם בשבילי.״
״אני יודע,״ הוא אמר ״מגיע לך לכעוס.״
שתקנו לרגע. ואז אמרתי: ״לואי, ויליאם. הוא אח שלך, נכון?״ הוא הביט בי בהפתעה.
״כן…״ ענה בהיסוס קל.
״מעולם לא סיפרת לי שיש לך אח,״ אמרתי.
״לא רציתי שתדעי,״ הוא אמר. ״חשבתי שזה יסבך את העניינים.״
״הם כבר הסתבכו,״ אמרתי. ״בגלל השקרים שלך.״
הוא שתק. ידעתי שהוא מבין.
״אני מצטער,״ הוא אמר שוב.
״גם אני מצטערת,״ אמרתי.
הסתכלנו אחד על השני בעיניים דומעות. ידענו שהדרך עוד ארוכה, אבל ידענו גם שאנחנו רוצים להיות יחד.
קמנו מהספסל והתחלנו ללכת יחד, יד ביד.
״לואי,״ אמרתי. "למה נעלמת? למה לא היית שם לצידי?״
הוא שתק לרגע. ואז אמר: ״המשפחה שלי…״
״המשפחה שלי. הם לא רצו שאני אהיה איתך,״ הוא אמר. "הם אמרו שאת לא מתאימה לי, שאת לא מהמעמד שלנו.״ הסתכלתי עליו בהלם, ״אז בגלל זה נעלמת? בגלל המשפחה שלך?״
״כן,״ הוא אמר. "הם איימו עליי, אמרו שאם אישאר איתך, הם יפגעו בך. לא יכולתי לסכן אותך.״
״אז פשוט ברחת? לא חשבת עליי? על איך ארגיש?״
״חשבתי עלייך כל הזמן,״ הוא אמר. ״אבל לא הייתה לי ברירה.״
שתקתי. לא ידעתי מה לומר. מצד אחד, כעסתי עליו. כעסתי על כך שנעלם, על כך שלא היה שם בשבילי. מצד שני, הבנתי אותו. הבנתי את הלחץ שהיה עליו.
״אני אוהב אותך,״ הוא אמר.
״גם אני אוהבת אותך, אבל זה לא פשוט לי…״ אמרתי.
התחבקנו. ידענו שיהיה קשה, אבל ידענו גם שאנחנו נעבור את זה יחד.
״אני צריך ללכת,״ הוא אמר. ״הם עוקבים אחרי.״
״לא,״ אמרתי. ״אל תלך. בבקשה.״
״אני חייב,״ הוא אמר. ״אני מבטיח שאחזור. אני אחזור אלייך.״
הוא נישק אותי ונעלם. נשארתי לבד, עם לב שבור. אבל ידעתי שהוא יחזור. יחזור אליי.
יום אחד, מתישהו.
ל׳