כרך ג', פרק: עלילות ”השועל המגן, הרועה ואינו נראה” ו”הדולפין החכם של מי-הנסתר” | סיפור ישן עתיק יומין: גבורת קאירה וואלקירה ודקריאון האביר, הצ'מפיון הנבחר\מאת: צור עיטם עמיחי

אגדת לוֹמַשַה גוֹפַּאלַה, הִיטְסוּגִ'יקַאי, אדְרִישְיַה השועל | והדולפין, אִיל סָג'וֹ, פְּרַגְ'נַה שִׁישׁוּמַארַסְיַה, דֶלֶה אַקְווֶה סֶגְרֵטֶה דֶלְפִינוֹ\מאת: צור עיטם עמיחי

סיפור ישן נושן, מסופר ועל תילו איתן.
עלילה של גבורה, גאולה, אבירות וחופש.
רגע מכונן של מפגש מי-הים וכוחה של האש.
כשאנטארס ונורט חברו יחדיו וחשבו על דור ההמשך,
רקמו ורקחו ’בבלילה קוסמית מעודנת’ מלאכת מסורת.
בתחילה המרכיבים, שהיו מול עיניהם מונחים,
היו פשוטים ונגישים, אך מהולים בסודות כמוסים וקסומים.

הכל בתחילה נראה כפתיר,
אך עד מהרה בצבצו האתגרים באוויר:
ניצוצות של ברקים החלו להאפיר.
דמעות של כאב נשטלו באין-מכיר.
תשוקה ממיסה הציתה כל מעבר וכל שביל,
נשמות עתיקות נקראו את הכאוס לשלוותו להחזיר.

האתגר היה לא פשוט, כתיבת פנדורה אימתנית,
שאת מיכסה פתחו ואת הסדר שכחו להשליט.
מהר חיש נקראו כל בני המזלות את השלום להסדיר,
ברצועת העקרב לשני גיבורנו – טקס קבלה לעולם,
שהיה אמור לקבל את בואם של אבירי האור והמים,
התקתש עם כל נשמה שחגה בהיכל האש מסביב לגיבורים.

כך נוצר הגלגול הראשון של שני האוהבים: דקריאון.
האביר הלוחם בשם הדמעות, האש והאור, הצ'מפיון,
וקאירה – בתולת הים שנידונה לבדידות איומה בצל משכבה, שהיתה אמורה להמשיך במסעה עם הפניקס להתאחד, דקריאון.

שנים עברו,
ימים חלפו.
האוהבים את בריתם שכחו,
מאחר שבני-המזלות האחרים את צורתם, כישפו.
”אין זה ´יאה´, ששני יצורי-לכת מקוטב החום וקוטב הקור,
יזדווגו ויתרבו ואת המסורת הבין-כוכבית ישאירו מאחור”.

אך אני, הזאבה לילית,
עקבתי אחרי הכול.
השועל ידידי, מבני הירח של בעלי-בריתי שמכוכב הפטוס, סיפר לי את אשר על ליבו:
”בכל לילה בעת סהר צחור ומלא,
יצאתי אני: "השועל לומשה",
המגן הרועה ואינו נראה,
כדי לבדוק באדיקות את בת-לוויתי.
מבדידותה – מיד הזדהיתי.
עבורה, מפלט-מנחם – חיפשתי.
שם לליבה חיכיתי – עד שתיפתח שוב,
אל האהבה ממכאובה.
צרותיה באזניי נשמעו. בכל ליל עם רדת ערב בכוכבי שלי, כשגופי לבן-אנוש את הפראיות השלתי ואת יצריי האלמותיים בכוכב בני מיני השארתי. ´מאיפה להיי-שם´ לבודקה ולשלומה דרשתי, אל-מעבר לנחל ומעבר לאופק: בשבילי האש והמעיינות של נורט בלילות הכוכב המאיר. בזריזות התחברנו, שהרי "דמי-בדידותינו הם כדמעות ימינו" כשהשחיר, ביופיו מזהיר. שמחה עד מאוד היא לחברתי האנושית – זוהי הבתולה הימית, קאירה האדומה והגעשית, ודמעות של אש מעיניה זלגו בין סוף לאחרית, כקצפים מתמוססים מבין הסלעים שבימי-הקרקעית. השומעת הזאבה את, לילית, צלילי הכאב של הסירנה החצויה הכוכבית?”.
זוהי העדות של השועל המגן:
”לוֹמַשַה גוֹפַּאלַה, הִיטְסוּגִ'יקַאי, אדְרִישְיַה”,
שמו המלא המתנגן של ידידי המגונן.

בל-נשכח את המתרס השני,
של הפן הנוסף מפי הדולפין,
"אִיל סָג'וֹ, פְּרַגְ'נַה שִׁישׁוּמַארַסְיַה, דֶלֶה אַקְווֶה סֶגְרֵטֶה דֶלְפִינוֹ"
עם חכמת מי-הנסתר של הדולפין החכם,
הרחק מהאוקיינוסים והרי-הגעש המאירים.
זו הבשורה שהגיחה לאזניי הזאביים:
”התבשרנו השניים במחזורת ימית וחבורה של הים.
אז אותה ראיתי, אני הדולפין סָג'וֹ (כך היה הכינוי)
בליווי קאירה במסע ארוך-ימים, כמתלול שבוי ובאש תלוי לתמיד.
כרתנו השניים ’ברית חברים’ –
הבטחנו זה לזו הגנה לחיים.
במעברים תלולים
כך שחינו במצולות האש,
חברות אמת גילינו באיחוד מרגש.
מחשבותינו חלקנו ותמיכה נצחית בזאת הבטחנו”.

אלו מילותיה של הזאבה לילית,
שאת מעשיות גבורתינו שמעה חרישית.
זאת אעביר בגילוי לב, אני דקריאון האביר הלוחם
ואמשיך במסורת יומין עתיקה את מסעות אהובתי, קאירה, לפרש, כמובטח בדרכי הנסתר לבאר.
בדמי ימים של אש ודמעות חברְנו במעמקי המצולות,
בנקודת הזוהר והגבורה, ’נקודת העיטם – עין האיה’ שבהיכל האש, נשמותינו מצאו אחד את השניה.
בהבזק חד של אור בין לילה אחד,
עד תום המסע לשינוי מיתארנו ובגון יחיד ומיוחד –
כאם תומכת לתמיד, ממקורותיי הזאביים.
שמעו נא קוראיי, אני הוא הפניקס ´עוף החול´:
דקריאון האביר, בשם הדמעות, האש והאור.
משימתי בזו צלחה כשאת נשמתה של קאירה חתמתי בגאולה.
מעל נורמדנטינוס בהיכל הגיבורים,
בין כוכב אנטארס לנורט, שני המלכים הקוטביים,
דמעות של אש הבתולין מטאמורפוזיס קיבלו צביון חדש:
דמותה של קאירה עוצבה מחדש, וואלקירה מכונפת.
בחייה ציוותה את גלגול נשמתה,
כל מה שבמותה, נשאר דומם וחסר קול,
שם, הרחק מגלי המים,
טמון בקרקע,
ועמוק בעלטה.