תראה

אתה שומע? רק רציתי שתדע שאני לא יודעת איך להפסיק לחשוב עליך. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליך בכל יום. אצלי זה אחרת, אחד הדברים הקשים ביותר עבורי, הוא להכניס מישהו ללב. כזו אני היום, סגורה, לא נוטה לאהוב, לא נוטה להתאהב, ולוקח לי המון להכניס מישהו ללב, וכשאני כבר מכניסה, זה עוד יותר קשה להוציא אותו. להוציא משם אותך. זה כאילו שנעצת יתדות בכל חדרי הלב, ואני לא מצליחה לשלוף אותן ממני. אני עוד משחזרת בראש, כי, אני לא חושבת שזה נכון, או שאצליח להלחם במחשבות עליך, אז אני חיה כל פעם קצת מכל ההמון שעברנו ביחד. הבטחת לי עולם ומלואו ולא הבטחת לי דבר. התמימה שבי באמת שואלת את עצמי, בעיניים פעורות, לא הרגשת כלום? אפילו לא מעט? ואיך הלכת כך? איך הסכמת כלכך בקלות לוותר עלי? ותעלת הדמעות כבר יבשה, כמו בצורת במדינה מוכת שמש. הקלות שבה וויתרת עלי, היא הקושי שלי לשחרר אותך, וברגעים שאני כן מנסה להמשיך הלאה, שם אתה עולה לי בראש. ואתה כלכך לא מה שאיחלתי לעצמי. רחוק ממה שאיחלתי לעצמי, אבל, ידעת בדיוק איך לחדור. ידעת איפה לגעת. ידעת בדיוק מה אני רוצה, ידעת הכל. כך חשבת לפחות. לא ידעת שיש דרך אחרת. לא ידעת לעולם טוהר מהו. לא ידעת מהי אהבה ונתינה ללא גבולות. ובעיקר לא באמת ידעת אותי. אולי לא באמת רצית. היינו עסוקים. אתה בעולם נפרד משלך, ואני, הילדה המאוהבת בעולם שלנו. בעולם שיצרתי לנו. עולם שכלל לא שמעת עליו, והעצוב הוא, שלא היית מאמין שקיים עולם כזה, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו, היה מספר לך זאת במילותיו שלו.

עדיין שלך, עד הרגע שלא.