מצב

אחי הקטן חזר מהשמירה, והשאיר את התיק הצבאי הענק שלו על הרצפה בסלון בו אני ישנה נכון לעכשיו. חזרתי לאחר שנתיים שגרתי ביבשת אחרת וכביכול היה לי הכל וכולם רק התפלאו ממני, עכשיו אני רק עוד אדם אחד במדינה קורסת ועל ספה קשה בצבע אפור ועיצוב מודרני. במציאות הימים עוברים מהר והמחשבות על המצב העגום-מעט שלי הן לווא דווקא לגבי הספה, הסלון המבולגן והחברים והזכרונות והלימודים שנשארו מרחוק, ממתינים שאשוב. המחשבות שלי שואלות אותי מאיפה יגיע הכסף לחזור לשם, איך אמצא עבודה לאור החרדות שלי, כמה זמן זה בכלל יקח ומה יקרה בזמן שאני פה. ההרגשה היא שלמרות שהפסקתי לקרוא חדשות כבר מזמן, כל יום בוודאות מתפרסם עוד משהו שמרחיב את התאום. אני לא חושבת שאני בן אדם פסימי, אבל לפעמים יש ימים קשים יותר וקשים פחות. אני עדינה מידי ואני מרגישה שלחיות כאן בלתי אפשרי לנפש כזאת, גם אמרו לי את זה בעבר. אני גם מאמינה בזה. אולי מה שאני רוצה לא ממש אפשרי, הלוואי ויכולתי לעבור למדינה כלשהי באירופה, אפילו להיות מורה, לחיות בכפר. להיות עם השלווה שלי. הייתי מגדלת את הילדים שלי, לבד או עם בעל, פחות משנה. אבל הייתי חיה כמו שהנפש שלי נועדה לחיות. לא יודעת למה אלוהים שם אותי כאן, במקום כל כך רועש, קרועה בין שתי מלחמות, עם חלומות ואם חוסר רצון להשתתף בשיח או בהפגנות או במשחקים שכולם משחקים בהם. אני לפעמים מנסה להיות כמו כולם כאן, להיות מעורבת יותר ולדבר כאלו הדעה שלי היא נכונה ולהסכים עם אנשים. להראות את הביטחון עצמי שכל כך מעריצים כאן. אבל אני מדמיינת את החיים שהיו לפני המלחמה באוקרינה, ביקרתי שם לפני כל כך הרבה זמן שאני כבר ממש זרה. אמא תמיד אמרה לי שאני נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני יותר ישראלית מאוקראינית, אבל האופי שלי לא ממש מסכים. אני לא יודעת מה אני כותבת בכלל, אין לכל זה טעם. אני לא כותבת כמו שצריך כבר שנים ואני יודעת שימי הזהב שלי מאחורי, אני לא יודעת איך בן אדם כל כך רגיש יכול לכתוב בכלל.