מרחב מוגן

"אחותי ניסתה להתאבד, ההורים מצאו אותה אתמול מעולפת. עשו לה שטיפת קיבה. עכשיו היא מתאוששת", תמר מבשרת לי עוד לפני שהתיישבנו.
לאחר שפתחה לי את הדלת חזרה אל הספה, מזמינה אותי במחוות יד להתיישב על הכורסה שמולה. אני מבחינה בקוצים השחורים על הקרחת שלה, איך הם מוסיפים ניגוד לפנים המלאות מדי. המידע שמילא את החדר עד שכמעט לא נותר בו אוויר מחק את מילות השמחה שעמדו לי על קצה הלשון למראה השיער שחוזר לצמוח, משאיר אותי ללא קצה של חוט להתחיל ממנו.
"סליחה, יקרה, אני מרגישה שאני בטלטלה יחד איתך. נראה לי שנצטרך שתינו למצוא את הדרך לאחיזה במשהו מוצק", אני אומרת בטון של התנצלות, כאילו אני אמורה לשחק תפקיד של קוסם ששולף שפנים מתוך הכובע, וקמה למזוג לנו מים בכוסות שאני מוצאת על המייבש.

שתיהן בשנות העשרים, מתמודדות עם סרטן-שד תורשתי. ניתוחי מניעה הכחידו את השדיים, הרחם והשחלות שלהן. כשספרה לי תהיתי ביני לביני אם יש מקום עמוק שבו טמונה הנשיות כשניטלים מִמֵּךְ עונג המגע בפטמות ואת נותרת בבטן ריקה מסיכוי להתמלא בתינוק. נדמה לי שאני מבינה את חוסר התוחלת שהביא אותה לנסות לסיים את חייה. ברגע הבא אני מתעשתת, מניחה לזה ומנסה להתחבר למקורות החוסן שבי כדי לסייע לתמר.

כשאני עוצמת את עיני עולה בי זיכרון הָאֵלָה הזקנה שפרשָׂה את מטריית הצל הענקית שלה על המדרגה הרעועה שעליה ישבתי לא רחוק מאולם המדיטציה, מגינה עלי מחום אוגוסט בעמק יזרעאל. בחופתה הגנה על העיגול הרחב שמתחתיה מהקוצים שהיו פזורים בכל המרחב בין עצי חרוב וצריפים מיועדים להריסה. התבוננתי בגזע שלה וראיתי את הצלקות העגולות, השחורות. שרידי דמעות צהובות נותרו כעדות לייסורי הכריתה שחוותה. הפניתי את המבט לנוף העלווה הרחב שמעז לתפוס את מקומו באוויר המקיף אותה מבלי לשמש לו מכשול והוא עובר בין העלים ומחולל איתם. באותו רגע הבנתי שלא הצלקות הן אלה שחייבות לעצב אותי.

אני מבקשת מתמר להתיישב על הכרית בתנוחת מדיטציה ולעצום עיניים, להתמקד בנשיפה ולדמות איך בכל פעם שהיא מוציאה אוויר שורשים צומחים ומעמיקים מהחלק התחתון של גופה אל תוך האדמה, הולכים מתעבים ותופסים יותר ויותר מקום עמוק בפנים, במרחב שאינו גלוי לעין. שתרגיש איך הצמיחה הזאת מקנה לגוף שלה יציבות וביטחון ותהיה מודעת לנוכחות שלה בעולם שמתחת לפני הקרקע. אחר כך אני מבקשת שתפנה קשב לשאיפה ותדמיין את המים וחומרי ההזנה שהשורשים שואבים מהאדמה עם כל הכנסת אוויר ואיך הפעולה הזאת מאפשרת צמיחה של הגזע והתפצלותו לענפים שהולכים ומתפתחים ומצמיחים עלים. אני מבקשת שתדמה סערה שמזעזעת את העץ ומנסה לעקור אותו ואיך מארג השורשים שהצמיחה שומר עליו. כמדי שבוע אני שולחת אליה את הקלטת הנחיות המדיטציה כדי שתוכל לתרגל על-פיהן עד למפגש הבא.
למחרת מגיע צילום של עץ שציירה. הוא מזכיר לי את האלה שלי.

החודשים החולפים מצמיחים את שערה ומשיבים לה בהדרגה את כוחותיה והחיים שפולשים אל תוך חופשת המחלה מרווחים את מפגשינו. היא חוזרת לעיסוקה כמטפלת-באמנות לילדים ואנחנו נפרדות.

טלטלת השבעה באוקטובר מביאה אותי להתעניין בשלומה.
"אני חייבת לספר לך משהו. כל-כך הרבה ילדים שאני מטפלת בהם נמצאים בחרדה קשה כשהאבות שלהם נלחמים בעזה. החלטתי לעשות סדנה ללא תשלום לאימהות כדי לעזור להן להתמודד עם המצב הבלתי-אפשרי שבו הן נאלצות לתפקד. אני משמיעה להם את הנחיות המדיטציה שלך על העץ. אחר-כך הן מתבקשות לתת לחוויה ביטוי בציור או בכתיבה".