כרך ד', פרק: עיניה של הלילית, הגון האחרון של כוכב הפטוס כאקטוס צחור של שחרית וטופז איזמרגד/מאת: צור עיטם עמיחי

מסעה של לילית – הגון המיוחד של הפטוס (אקטוס): כוכב טופז איזמרגד ערפילי ועתיק

הליכתה של לילית הרגישה כבדה, כמו מסע אלילי עתיק, רק שהפעם זה הרגיש כמו שליחות. צעדיה היו מלכותיים ודוממים בכל נשימה, בכל צעד, שפסעה את שבילי אבני האור.
בלילה ההוא, כשנחצה הסהר למחציתו, כך הרגישה לילית: חצויה בנשימתה. מפני שהחלטתה חרצה את דורות כל שושלותיה: ההחלטה לפגוש בבן לוויה חדש, שלא היה לשניהם מושג, שמפגש כזה ישנה את גורל כל כוכבי הלכת.
לילית, כך היא סיפרה לי לראשונה, היא בת לכוכב הפטוס (אקטוס). בני-הירח, הפראיים הליילייים, היו יצורים מיוחדים במינם. כיאה ליצורי "גלקסיית הגריפהורס" שב"רצועת העקרב" בקונסטלציית "שביל החלב", הם היו משנים צורתם. כל יצורי הגריפהורס היו עוברים מטמורפוזיס, כזה מהקדומים ביותר, השזור במסע של טיהורי-תודעה. היו כאלו שהיו משתנים לתקופת חיים אחת (כלומר גלגול חיים אחד) – כמו בני הירח, "האגרימה נוקטורנוס", והיו כאלו – שהיו משתנים לשלושה ולארבעה. כל כוכב לכת, המקביל לכוכב הפטוס (אקטוס) היה מורכב ממלכת כוכבי-לכת עטירת מימדים והזדמנויות של גילומי צורה רב-גוניים. לילית, הזאבה האם, שבמקורותיה קשורה לכוכב בני-הירח החלה את מסעה הפותח את סיפור חייו של דקריאון – הוא עוף-החול המיתולוגי שכולנו מכירים, כשהיא חדורת מטרה: לקום וללכת לה ממולדתה אשר אהבה וידעה מזה שנים רבות, כדי לממש את ייעודם של כל ארבעת המלכים.
חשוב להבין, שזו היתה תקופה נוראה ואפוקליפטית של כאוס. אמנם הסדר הקוסמי הוא זה ששלט ביקום, אך לדאבונה הרב של כל ממלכת כוכבי-הלכת, לא היה צ'מפיון מיועד. מאז, ממלכה ומלכים כבר לא נותרו.
רגשותיה של לילית, ככבלי רשת אימתנית, סגרו עליה ערב ערב. בכל פעם, כאשר הירח מילא צורתו, כך תאבונה של לילית גבר עליה. היא ידעה עמוק בנבכי נשמתה הטהורים והפראיים ביותר: אין לה לאן לחזור אם תלך למסע המפרך אך המתגמל, מצד אחד. אך מצד שני, שבילי ייעודה הקוסמיים לא יתחברו לעולם אם תחליט להישאר במקומה אשר הוא.
כך, כשהפציע השחר, כשצורתה האנושית בפעם האחרונה השילה את עצמה בין בצבוצי האור והתפוררה לאט לאט, כשקרני האור האחרונים בצביונם הפראי חדרו את אורות הלילה הקדומים האחרונים. כך, לילית הזאבה, יצאה לראשית מסעה שישנה את כל פני העולם שהכירה עד לאותו רגע.
נשימותיה של לילית הוחלפו בשאיפות היוצאות מחוטמה, שהחל להשתנות שוב לזאבה הפראית. ידיה התארכו ושיערותיה הארוכות מראשה, השתנו לפרווה המלכותית שכיסתה את כל גופה. ידיה הענוגות והעדינות הוחלפו בציפורניים חדות וברגלי הזאבה, בשולי אגנה פרץ לו הזנב המיוחד שאיפיין את שמה: שחור במרכז ובצידו צבעי ארגמן ולבן. הזכרון היחיד שנותר מפניה האנושיות היו עיניה: כטופז איזמרגד ערפילי וחודר, שרק היחידים שהיו יכולים לזהות את לילית כבת-אדם, היו אלו שראו מבעד לעיניה את היותה אוהבת ומסורה ולא כפרא אימתני. לילית קמה לאט לאט, בצורתה המחודשת, וכבלתי-נראית החלה ללכת בדרך המובילה מחוץ לשערי האפילה של כוכב הפטוס ויצאה הרחק. הרחק משמי-הלילה האפלים לבני אקטוס המרהיבים, בשעריו המסתוריים, כמפיצי אור-וקשת מבין יערותיו – כמהירות האור – לילית החלה לנוע. היא כעת צועדת. הרחק הרחק אל האופק, אל המרחב, אל-המסע: לשם.