תחת שמיים

בסוף נפלתי, אי אפשר היה לא לראות את זה, צריך היה להיות עיוור ואני לא. למרות נו אתם יודעים .. המצב .
לתת לדוד עקביה לסחוב? רעיון גאוני!
אל תטעו הוא אדם נהדר, חוקר את הדברים הכי חשובים, איך אמר תמיד, "מאיפה באנו ולאן נלך", דברים כבדים, אבל פיסיות זה ממש לא הוא.
אז נשארו שלושה, זה היה אמור להספיק.
ומי היו השלושה המובחרים? שני אחיינים ואיזה מישהו לא מוכר.
שניים גבוהים ואחד נמוך מנסים לחפות על הדוד עקביה שיש הטוענים כי במקום לסחוב נשען.
חוסר איזון מוחלט בגבהים ובכוח, החבורה הזו לא הייתה מסיימת מסע אלונקות עם גב שלם.
גם כמה מטרים היו שם? שישה גג אולי שבעה ואני גם לא כזה כבד, הטלית שקלה יותר, סופית או אם תתעקשו סופנית, מצאתי את הדרך להילחם בעודף המשקל ממנו סבלתי שנים.
השיטה החדשה לא מצאה חן בעיני כולם, אבל היא עבדה ביסודיות, כמו האימפריה הבריטית השמש לא כבתה אצלה לעולם, והיא התפשטה עד שכבשה את עולמי כולו.
אבל בואו נעזוב את השטויות, איזה יופי דיברה יסמין? פחדתי שתתבלבל, אבל הייתה מעולה.
הקהל היה אמנם שבוי, אבל אתם יודעים איך העניין דועך, בהתאם לרדיוס.
מי שממש נמצא במוקד הרעש חצי מקשיב וחצי מתעסק בעצמו ובמצוקות שלו, מי שנמצא עד חמישה מטרים מהאירוע מקשיב בנימוס, מהנהן מאחורי משקפי שמש. המומחים אפילו מחייכים בפוזה הוליוודית כאילו מבינים איזו בדיחה פנימית רק בינם לחברי המעגל הקרוב, חשובים שכמותם.
החיוך הזה תמיד הופיע באירועים שונים, בחתונה כשהרבי דיבר, בטקס הסיום של קורס או מסלול, הוא היה שם מלווה בתנודה של הראש מלמעלה למטה. מסמל לבני התמותה הרגילים כי האדם בעל החיוך הזה מקורב באופן מיוחד וחולק איזו תובנה נסתרת עם החתן והכלה או עורך הטקס או המפקד בכל פעם הדמויות התחלפו, אבל הוא החייכן בשלו, נד בראשו.
עבורי החיוך תמיד גרם לי לחשוב שהם סובלים מעצירות ובאמת לא מפתיע לגלות שפעמים רבות טיפוסים מעין אלו שחשיבותם העצמית זקוקה לחדר נוסף, סובלים ממחושים ארציים שכאלו.
שאר האורחים הגיעו "כי צריך" והם מעשנים להם בנחת ומפטפטים עם חבר מהעבודה ואפילו מגניבים מבט לעבר הבנות החמודות הלבושות במיני שחור, כן ראיתי, למרות … נו המצב.
אבל יסמין ריתקה את כולם, לקחה אותם מסביב לעולם, אל הפסגות והיו כאלו וגם אל התהומות. בקול יציב וביד בוטחת, כפי שזכיתי להכיר.
לבסוף הקול מעט רעד, אבל בהחלט בגבולות הסביר, ניווטה את הספינה שלי אל נמל הבית.
כאשר סיימה הגעתי למצב שהתחלתי לקנא בעצמי ואפילו מעט לכעוס על חוסר ההערכה, ברמה הלאומית או אפילו העולמית לתכונות וליכולות המופלאות שלי. סיכמתי כי הייתי לכל הדעות משהו חד פעמי בהיסטוריה ובירכתי בליבי כל אחד ואחת שזכו לחלוק איתי אפילו דקות בודדות. רציתי לטפוח להם על השכם ולהגיד, עשיתם זאת, הייתם חלק קטן ממני, אבל וויתרתי, נו המצב..
ואחרי כל הטקס היפה והדקלום בארמית עתיקה שנועד לבלבל את השטן, הם החליקו. הגשם היה סיבה טובה, אבל חוסר תכנון עד הסוף היה הגורם האמיתי. העגלה לא נכנסה בשביל שהיה צר מידי ואז הפתעה! צריך לסחוב ביד וצריך להיזהר כדי לא לדרוך על החברים החדשים שלי, צריך לתמרן קצת ואתם זוכרים את הצוות המובחר שנבחר לבצע את המשימה.
תכנון לקוי שעכשיו טבוע בזיכרונם של כל המשתתפים ואפילו אלו שלא זכו להשתתף, חלקו איתם את החוויה המרשימה שעוד רגע אני עומד לעבור, מזל שלפחות עכשיו זה…. המצב שלי.
אחרי שני מטרים, אולי שלושה, כבודי העטוף כפיניאטה זז קצת על האלונקה הלא יציבה וניסיון התיקון המוגזם הניב את החוויה הקסומה שהפכה לתופעת רשת ויראלית. אני חושב שזה היה הדוד עקביה שהניף מעלה את הצד שלו באלונקה ופתח במסע הקסם שלי, התגלגלתי מיד אל הכיוון השני, גרוע מכך, בגדי המלך החדשים שלי נתפסו באחת הידיות ובדרכי אל האדמה נפרסו התכריכים ונפרסה הקומדיה במלוא הדרה.
ללא התכריכים שנותרו מיותמים ומסובכים על האלונקה שהספיקה גם היא להישמט כחלק מאפקט הפאניקה שמאפיים את הטיפול המקצועי באירועים מסוג זה, ההתגלגלתי בבגדים שנולדתי בהם לתוך שלולית בוץ. נתתי הצגה מושלמת, פני לאדמה וישבני החשוף, המצומק ומלא קפלי השומן חייך לקהל וליסמין שכיסתה את פניה, מקווה שצחקה מהבדיחה האחרונה שלי.
עובדי החברה קדישא זינקו לאסוף אותי ולנסות לתת קצת "כבוד אחרון", אבל לא היה אדם על פני כדור הסלע הלוהט הזה שמסתובב במקום שלישי מהשמש שיכול היה להחזיר אלי את הכבוד.
כל אחד חושב מפעם לפעם האם ישאיר אחריו איזה חותם, משהו שהוא שלו, תרומה כלשהי למרקם ההוויה האנושית. אולי לא ברמה של התשיעית של בטהובן או אנה קרנינה, אפילו משהו קטן. לאורך חיים ארוכים ולא חסרי מעש לא השכלתי לייצר משהו שיישאר אחרי לדורות הבאים עד עכשיו.
התכנון של בית העלמין התבסס על כמות תושבים של בערך שליש מהעיר הענקית שצמחה לידו. השבילים הלכו והצטמקו והתעבורה בין החלקות הפכה לאתגר לוגיסטי ותפעולי מעורר הערצה לעיתים רבות ומניב תקלות גרוטסקיות מפעם לפעם וזאת בהחלט הייתה הפעם שתחקק לדורות הבאים.
כך הגענו לאן שהגענו, הדוד עקביה ממלמל משהו במבוכה, שקט….. נו של בית קברות.
ביומי האחרון דווקא כן אגיע לעיתון ולרשתות החברתיות בתפקיד "המנוח החושפני ביותר", זה יהיה החותם שלי, ישבן עירום בשלולית.
"את מבינה", ניסה להסביר מנהל בית העלמין ליסמין, השביל פשוט צר ולא היינו יכולים לעבור עם העגלה, הוא השתתק כשיסמין שכחה את המקום והצער לרגע.
"כן אני מבינה" הטעימה כל הברה "אתם לא החברה לגומלי חסד אמת, אתם החברה לבלאגן" והיא ידעה על מה היא מדברת, כי הדבר הזה, הבלאגן, לא שמור רק לאיש הנבוך שניסה להסביר את המגבלות הגיאומטריות של בית העלמין מלווה אותנו בכל אשר נלך.
הוא מלווה אותנו מהרגע הזה שתוקעים אותך בידם של שני צעירים טמבלים ואומרים להם לטפל בך. אתם יודעים על מה אני מדבר, יכול להיות שאתם עכשיו חסרי ההבנה והיכולת שאחראים משום מה על פעוט חסר ישע. אתם ואנחנו לא שונים, כך היו הורינו ולזה גם תגדל פיסת האושר הזו בעריסה שליד החדר, שרשרת דורות של חוסר הבנה, פחדים לא הגיוניים ועצות גרועות ביותר.
אחר כך מעבירים אותך לחבורה חסרת יכולת לא פחות, מושיבים אותך 12 שנים לפני טיפוסים שמנסים להישאר בחיים ולעביר לך שבכללי, לוח הכפל זה סבבה ופרזנט סימפל שימושי.
רק סיימת וזב חוטם בן 19 אומר לך להקיף איזה עמוד שש פעמים לכל כיוון עד שתקיא, או שהוא ישתעמם ויעבור להציק למישהו אחר.
מרגע שגזרתם את החוגר הסיפור מתחיל להאיץ והוא אף פעם לא מתוכנן.
זאת מהמסיבה שנראית מעולה וגם צחקה מהבדיחה על נפוליאון והמצאת הגזר הגמדי כבר שולחת אותך חזרה לסופר להביא תפוחי אדמה וסבון כלים.
כן ויש חו"ל והצגות וארוחות וכיף וצרחות ומרגיש טוב לא מרגיש טוב. ודלת נסגרת ותעודת הוקרה וההוא שחירבן בחיתול כשלמדת באוניברסיטה מספר כמה היית נכס לחברה, אפילו שלא דיבר אתך יותר מחמש דקות, ואתה מצטרף למועדון בריג' ……………ובמטה קסם הסיפור מאט בחזרה.
הימים ארוכים והכאבים נשארים לגור אצלך חודשים בכל פעם ולא משלמים שכירות והמסדרון המצפצף שנמשך מהיום אל הלילה ובחזרה.
כל דקה שעוברת כבדה כל כך ודומה לזו שקדמה לה. העיניים שרצו כל כך הרבה איבדו את הברק והן נעצמות אל זיכרונות העבר, שוקעות פנימה אל טיולי הקיץ, כוסית אוזו והילדים במגלשות המים והזיכרונות רצים תמיד לאחור, אל סלט פירות של אמא וכדורגל עם אבא.
כל יום הן נעצמות לזמן ממושך יותר ואתמול לא נפקחו.
ובסוף?
אני מתגלגל בבוץ כמו ליצן, יסמין מסתכלת הצידה והאל? הוא בכלל מלא רחמים.