הוא שוב הלך

אולי זה היה צפוי,
ואולי פשוט סירבתי להאמין.
יש רגעים שהלב כבר יודע,
אבל הראש עוד מבקש הזדמנות אחרונה לדמיין שזה אחרת.
אז שתקתי.
והקשבתי לנשימה שמתרחקת,
לאט לאט, כמעט בלי קול,
כאילו גם היא מפחדת להפריע למה שנגמר.

הוא שוב הלך לי.
ולרגע אחד, אחזתי את עולמו , הפעם בזהירות שבירה,
שמא אתקרב מדי ואפוצץ את הבועה שנוצרה שם שוב.
היא בלאו הכי הייתה שברירית מהרגיל אני יודעת.
שום דבר כבר לא ידמה למה שהיה.
והוא שוב הלך,
והפעם… נדמה שגם לא ישוב.

לרגע אחד חיבקתי את פצעיו שוב והפעם בעדינות מירבית,
שמא ירגיש את הכאב הנלווה,
אותו כאב שמזכיר גם את שלי,
ואולי בעצם מעולם לא חדל להיות משותף.
רק הפך לזרם תת קרקעי,
שזורם בינינו גם כשאין מילים,
נוגע ואז נעלם, כמו זיכרון שמסרב לדעוך.

אחר כך שחררתי.
בשקט שמבין שאין מה להחזיק יותר.
השארתי לו את הדרך,
ולעצמי את היכולת לזכור בלי להתפרק.
כי לפעמים קשר לא נמדד במה שנשאר,
אלא באופן שבו ידעת להרפות.

ואיפשהו, בתוך השקט הזה,
נולדה בי תקווה קטנה
שאולי יום אחד, במקום שבו היה הכאב,
יצמח שוב מקום לחיים.