כרך ד', פרק: "נבואת אור השחר" – יסוד האוויר | על-פי "סירנת הפיונים: פיונון לומוס פרופית'יאה"\מאת: צור עיטם עמיחי

מבואת ארבעת המלכים בין קטבי הירח: עוף החול צחור כשמים, הפטוס כפרא בן-ליל ואקטוס כגיבור בן חיל

מעידה ללא נפילה לאחור,
צעד קדימה – לחוש באוויר הטהור.
הליכה בלא תחושה, נסוב מסחור,
סוב אסוב והרוח – בנשוב, נישא כטהור.

ריקנות מלאה –
מתמלאת במהרה,
ריק בעלטה, צחור בשקיעה,
צבעוני וזוהר עם שחר,
גדל ומתעצם כגלי-נוצה, קליליים,
ריחניים, עבות כעננים מתנגשים:
שוצפים וגועשים, אך אינם נרגשים.

מורגש, ללא חשש,
בלא ניראות, מחפש משמעות,
הוד ויופי כרסיסים מורגש,
משהה את החיצוניות, מתגלה מאומנות.

סערה בשמים – נאחזת במים.
סופה כתהר נחצב – מוטל בשמים.
דוהר הרחק, חופשי כנץ צחור כנפים,
מהיר במצלול תהודות הכלאיים:
נישא כלבנה טמירה מן האור,
ראשונה בממלכה, רגישה מ'עלי-הכפור'.

בלב-הסערה זו תתגלה הבשורה:
"אדם ללא רוח, כנידף ודלוח –
מתפורר הוא קליל, מיותר ומתוח –
כנף בלא שריר – מתרסקת באוויר,
מסתובבת כה וכה, מתגלגלת כמדרג שביר.
מלאכת הפיונים לאחד, לקשור, לחבר –
כרוכה בבחירה, כשנדמה שהזמן לוותר.
צא אל החופש, נסוק לאן שנישאות חלומותיך.
אל-נא תשכח מקורותיך: כאותות ישארו אמיתותיך.
בחר את מסעך, הרחק מאדמתך, מצמאונך,
היוולד מן הסופה, כנימפה יפהפיה, אחוז בחירותך.
זיכרון פראי וקדום,
מתחולל בגלגול אדם, ראשוני וקסום.

מבט אל הירח – מלא כיערות,
כנושא זכרונות ממרחקים, ממתין למתנבאים.
שנה צורתך בבוא העת, כחלוף מבין האופקים.
הרחק צעדיך אל המרחקים, התבונן מטה לשאר הנאכבים.
בעת המעבר צורתך הרוחנית תתגלה,
הישמע לליבך, אף בכאב דואב,
חרוץ כדמעה המוטלת מנוצות הזנב".

סערה מאחור –
מתגלגל ומהיר כצחור,
"אנו הפיונים מיישירים זו הבשורה:
דקריאון, כגולם יצוק ופראי, בצורתו האפורה,
ייראה בקומתו, כאשר מטאמורפוזה את גופו תרפא.
שינוי הצורה הפנימי יתקיים רק בתום המסע המאיר".

זוהי נבואת הפיונים בשירת הסירנה, בכוכב ליל-האור:
"במבואת העקרב, כצורת גריפהורס אגדי, כגיבור אצילי וזהור,
קם לו עוף-החול, הפניקס המיתולוגי, צביונו כעת מתממש,
חופשי מכל פגע, דוהר אל הים השוצף והגועש.
מן הסופה מתהדר ובכוחותיה שולט ומוגשם,
אצילי ומלכותי, קליל כאוויר,
גובר על כל פחדיו, ניצח כאביר.
לעולם לא ישכח, יזכור לתמיד,
שמן הארץ נלקח, ומי-הדמעה – בתחייה ירעיד.
פרא בן-ליל וזהור כבן-חיל: חצוי בין הארביים,
קולו מהדהד מיממה לתקומה, מהפטוס לאקטוס.
כעת הוא מועד ומן הארץ לגבוה ולנסוק,
להתפתח רחוק, לפרוש שתי ידיו לשמים ולהצמיח כנפיים".