ילד ג'ינג'י

מבחוץ הוא סתם עוד ילד ג'ינג'י,
כבר מכיתה א' סימנו עליו סימן של פריזבי —
כי הוא לא בנאדם ואין לו רגשות,
רק שיער גזר מסריח בחוצות.

זה לא הפסיק גם עד עכשיו,
והילד לא מבין את המצב,
מאמין לכל השדים שהכניסו לו לראש —
כבר למד ש"מי שלא שווה" לא נותן בראש.

כולה בן חמש עשרה, לוחם מול מפלצות,
שהורידו אותו למטה, ועכשיו רוצה לפרוש.
כאילו הוא לא בן של מלך, כאילו צבע הוא פקטור,
ומה טוב בערך אם לא הצליח — ומה זה כבר יעזור?

בתוך עולם של שקר מצאתי לי פרחים,
כל הקוצים שלהם נפלו לרצפה,
ומה שנשאר הפך לאבקה קסומה.

בתוך ראש של ילד יש מלא פחדים —
הם מלאים בניפוחים לבנים,
ומתי הוא יבין ש-ל-שדים לא מאמינים?!

הוא טהור מדי שחושב שהוא שחור,
זה גדול עליו, כבר מת לזרוק הכל.
אם רק הם היו יודעים מה המילים שלהם עושים,
אולי היו רצים אליו — מתחרטים.

אבל סליחה בשבילו קטנה מכדי להכיל
את המילים, המבטים הכואבים,
השירים והבדיחות שפוזרו לכל העברים —
שאי אפשר לשכוח? איך הוא מת לברוח.

בתוך עולם של שקר מצאתי לי פרחים,
כל הקוצים שלהם נפלו לרצפה,
ומה שנשאר הפך לאבקה קסומה.

בתוך ראש של ילד יש מלא פחדים,
הם מלאים בניפוחים לבנים,
ומתי הוא יבין ש-ל-ילדים רעים לא מאמינים?!

בתוך עולם של שקר מצאתי לי פרחים,
אותם הביא לי ילד מלא קעקועים,
והוא עדיין לא הבין שזה פיור,
עדיין שקוע בבור.

בתוך ראש של ילד יש מלא פחדים —
הוא עוד שקוע בהם, לא רואה ת'יהלומים
שבכל הכלה והבנה, ובמהירות הנגישות
של הלב שפועם רק על תדר רגישות.

יום אחד אולי יבין —
הצלקות זה מתנות.
ואולי יראה בגאווה,
ויצמח מהתקופות שכרגע עדיין לא עוברות.