כרך ד', פרק: סמל הגריפהורס הטמון בדקריאון, 'עוף החול', מכוכב אנטארס בקונסורציום 'יצורת-הקרנוף' מיבשת הדרקון של כוכב סרגון\מאת: צור עיטם עמיחי

הרקיע ממעל נידף בערפיליות מונוכרומטית אמנם, אך קולוריסטית להפליא, התפרצות של לילך, בורגונדי ובצבוצי זֹהַב כחלחלים זרחניים מילאו בשלל כוכבים גחליליים את השמים. שובלים עצומים ב'מרחבי-עד-קץ' התרכזו זה לצד זה בשורות מסודרות איתן, לצורות שהלכו והתבהרו במערומיהן במרומי הגלקסיה, כשצווארו של דקריאון חש מעט קל יותר. עד-כה, ראשו היה מוטל על הקרקע והִתְקַשָּׁה מִנּוֹעַ – ככל הנראה מפני שסדקי החריצים שזה עתה נצמדו, כדי להסתיר את ורידיו המנופחים והגועשים מכל אבריו – שכעת כָּוְצוּ מכל עבריו את ממדיו. ככלי מנופח זכוכיות מנופצות, שזה עתה יצא ממַצְרֵף אַשּׁוּרִית אטום ולוהט, המזכיר תהליך בעירה שלכור היתוך טהור: אַשּׁוּר-מַצְרֵף.
עינו נישאו אל-על, הרחק לעומקם של שובלי-האור והזוהר הגלקטי המהפנט, שם הבחין בכל מני צורות שסקרנו את מבטו: ביניהם, צורות של חיות ויצורים שרק בדמיון הפרוע ביותר נוכל לחשוב עליהם, תזכורות לתנועות זורמות שמצויות רק במצוללות המעמקים והזרמים הקרירים של אוקיינוסי אנטארס הכבירים, העלו בו התרגשות ושייכות בלתי-מוסברת. זו הפעם הראשונה, שהוא הרגיש בעבוע נעים ומרגיע, כמעין פִּכְפּוּחַ מתרסס ומקצקץ כרסיסי טיפות זעירות, שיצאו מתוך חזהו וחזרו אל עמקי הנחילים הלבתיים, שאפפו את גופו העירום והקשוח. תחושה זו לוותה בקול-מלודי ומכשף ברקע, קול שהתחזק כהזמנה אפית לאורכסטרה מנצחת של רוח, שטף, בטחון ומרגוע נעימים – היו אלו קולותיהן של לילית ולומין שהשתלבו עם נשיפות עמומות ועמוקות נומך של הסירנות מכוכבי הפטוס, אנטארס ונורט. נשיפותיהם של גלי האוקיינוסים מאנטארס, כוכב המים, מילותיהן השבורות והחצויות של גבירת הים קסאיילה נאמידה ובנות לווייתה הקאירות, כוכב האש, תפילותיה של רוח הזאבה לילין ואורו של לומין הנץ צחור השמים- הם אלו שהדהדו את רשפי-עקבותיו של דקריאון על הקרקע השוממה והבלוחה בדרך לסרגון, שנשמתו הטמונה בו כעוף החול, היא זו שהובילה אותו הלאה. הוא צעד בנחישות בלתי-מתפשרת בכל עקבה, ללא רצון להתמהמה, כדי להתחבר לקולות הנישאים שהרגיש שמעודדים את גופו לפתח גמישות קלילה מעין זו, שהחל להסתגל בכזו מהירות משעה לשעה. כל הקושי וההתקשות שהרגיש בגופו, כל הסדקים המחורצים ורסיסי הגבישים ששרטו את עורו החשוף כזרקורי-זכוכית של מלאכת צורפות מחושבת במסלולה על-פני 'מַשְׁטְחֵי-חֹמֶר אֶנְטוֹמוֹגְרָפִיִּים' בִּמְצֹרֶף אַשּׁוּרִי וזך, הפכו אט אט מכל צעד ושעל של דקריאון למלאכת אריגה וטוויה עדינה של גובלן מלכותי המתהווה עם שחר.
אלו היו צעדיו האחרונים שהתביעו בשריפה חרישית כל צעד גולמי ולוהט, שצעדיו הקודמים מבראשית מסעו והוחלפו, כעת עם עלות הזריחה מצעדים כפותים וקשוחים רדופי-תנועה להליכה מרחפת כפרא-הלילית. התגבשות החומר והרוח על-פני שדרות ועקבות רצוצות, כבעירה אחרונה משלהבת של גחלי-אודם וכשרידי-פקעות של זרמים וקולחין פנימיים, שהפכו מעת לעת מגובשים, חסינים וחשילים – היוו תזכורת עדי לצָרְפָנֵי-עֲטָרָה מְעֻיָּנִים שפסקו מלבעור באַשּׁוּר-המַצְרֵף הלבתי, שהובער מעורו הפנימי במשעול ימיו.
ככל שהרחיק מנקודת ההתחלה, שבה פתח לראשונה את עיניו וגילה את עזבון שדותיה של הַשְּׁמָמָה הַבְּלוּחָה, כך הרגיש שגופו מתגמש עוד ועוד, מבכל צעד נוסף כמדרון שעד-כה היה תלול ומשוטט למשעי מתפסל בעיקולים של תמרון חומרי. תחושה זו ניצבת כנגדו ומתחלפת בידיעה, שהתחושה הכה כבדה מקודם, זמנית היא. כך הפנים עוד ועוד, שעדיף לו ללכת ולא לחדול מעקבותיו, תוך התרוצצות מחשבותיו האפלות והדוממות שהתרכזו בחזית חגורת כתפיו, החלו להיווצר כצינור תפארת זוהר בשלל צבעים, המחזיק את כל חֻלְיַת צִנּוֹר-הַשִּׁדְרָה המניע אותו.
היה ניתן לראות מלמעלה את שובלי הקשת הצבעוניים הצובעים את דרכו של עוף החול, דקריאון, כמניפת-אדרת-גלימה יפהפיה וארוכה – שניתן היה לחשוב בקלות שאלו כנפיים – הבוקעות מכתפיו ופורצות את ידיו השריריות כשכמית-עליונה המצופה יהלומים נועזים.
סימן היכר זה, שפרץ מתוך גופו הגולמי של דקריאון ושהיה טבוע עמוק בנשמתו, רמז על-כך שעוף החול המגושם למדי בגוף גבר-אדם עירום וחשוף המתהלך אל הלא נודע, הוא לא אחר מאשר נצר-השושלת-הכוכבית ויציר אהבתם של הנץ צחור השמים והזאבה לילית. שני קטבים של אור ואפילה, חושך וזוהר, עלטה וזוהר – שני צידי התודעה של הפראיים הליליים שלא אמורים להיפגש לעולם. הם אלו שמצאו את כוחה הנכזב והעלום של האהבה ושיבצו במלאכת-על-מלכותית את דמותו של הצ'מפיון המיתולוגי האדיר ביותר מאי-פעם, הוא לא אחר מאשר: עוף החול, הפניקס, דקריאון. הוא עתיד להיות בסוף מסעו "אביר הלוחם בשם דמעות אש הבתולין וזוהר האור הצחור". אך עוד מוקדם היה להפגיש בינו לבין מסלולו הגורלי, שכן יעדו הראשון המגולם בגוף האדם כעת, היתה יבשת הדרקון של איזור סרגון, כוכב האדמה.
קשה לדעת בדיוק כמה ימים או זמנים חלפו מאז החל דקריאון את מסעו בכוכב אנטארס והיישיר לסרגון. אך דבר אחד בטוח הוא, שאדמת גופו, שכיסתה את כל אבריו בתצרופת קשיחה ומוצקה כזיק של צור אבנית לבתית, היא זו שהניעה אותו לשעוט הרחק מהאוקיינוסים השוצפים והקוצפים של אנטארס ולנוע עד-בלי-די והיא זו, שדחפה אותו להתקרב עוד ועוד ליבשת הדרקון.
איים-זעירים של אדמה קשוחה שעבר בדרך – אותם כיסו נהרות עמומים, שזרימתם פסקה מזה כמה עידנים, מפני שאף רגל אַדְּמִי-אֱנוֹשׁ לא דרכה שם – חלפו לצידו. הוא מצא בהם עניין שאינו רב מדי, אף צורתם היתה מישורית ולא גבוה ממנו, ככזה דבר שלא אתגר את מחשבתו במיוחד או קומתו החיצונית שהתהוותה בכל צעד. אובך-אבקתי שרר סביב האיים הללו, אך לא היה מחשיד או מאיים במיוחד. ככל שחלף על-פניהם והמשיך לְהַזְרִיחַ וְלִצְחֹר קָדִימָה, ניתן היה להבחין בקַרְנֵי-בֹּהַק נִשְׁזָרִים מעל-פני הרקיע השקט. כסירה זעירה הנעה אט-אט במשוטיה על-פני הגלים של הרקיע הגדול וחוצה את כל כוכביה שמסביבה, ומשאירה לצידה פִּצְפּוּצֵי-מַצַּת זוֹהֵר וּמְרֻשָּׁט בְּחֹם וּבְחֹל, כך ניתן היה להריח את שלהבת האבקנים החוליים שחגו באוויר. כנשימה רדופה של טַרְפֶּדֶת-זַרְנוּק-אֵלִיפְּטִי וארוך למדי שהזכירה בצורתה צוואר של דרקון. ככל שהתקרב אל הריח החזק והנידף של העפר המפוצפץ והמרושט של אבקני-החול, שזה עתה נשם וכמעט בלע באחת, הבחין מרחוק בתנועה מוזרה שסקרנה את מבטו. קשה היה לתאר במדויק כיצד הגיע לשם, אך היה די ברור, שמתוך הסלעים שהתבהרו כעת מן המרחקים שהצטמצמו בהליכתו, קיבל על-פניו משב רוח אדיר של סטירות מצד אל צד. כהטלת משוטים כבדים מכל צד לדופן של סירה השטה מעל-המים כדי לפסל דרכה בין הזרמים הכועסים והפורצים. כך הרגיש במשבי-אוויר המכים, בפניו כנשיפה אדירה של לוע הדרקון העוצר את גופו ולופט את רגליו, צמוד אל-הקרקע.
קשה לו היה לנוע כעת, אך מאחר שגופו היה מגולם כולו משיבוץ נאה של אפר וחול גבשושי לוהט, יכול היה להשתחרר בקלות מן-האחיזה המכה והקשוחה, להשתחר בין משבי הרוח המכה ולהתעשת די-בזריזות.
כך, התקדם דקריאון עוד ועוד, לתוך לוע היבשת הבולענית. שם, בדרכו לפגוש ביצורי-לכת מיוחדים במינם, שמעולם לא ניראו באף עין צופה וחוזת גורלות. אלו הם: הקרנופים. דינו-סוסי-על קומתיים ופרסתיים. חמושים ומצוידים בעור מקורנף ומאסיבי טריטוריאלי של קִרְקוּעֵי-חוֹלִית יַבְשׁוּשִׁית, העשוי מעולמות נכחדים וַעֲלוּמֵי-עַד. דמיונם הצרוף לסוסים (שאנו מכירים היום) היה ניכר ביותר, אך ההבדל המהותי של הקרנוף היה מאופיין בייחודו, בעקר משני תצריפים: שלוש הקרניים השופריים שנבקעו הישר ממצחם שתים ומחוטמם אחת – וגופם, הדינוזאורי-מֶשּׁוּפָּל בדרקוניות מיוחדת – כלטאה יוצאת-דופן ועוצמתית שאין שני לה, באף איזור בכוכבי-הלכת האחרים של "ארבעת המלכים".
בהשתהות מוחלטת של ענווה דוממה נעמד דקריאון למול אחת מיצורי-הקרנוף, מבלי שזו תבחין בו. התקרב אליה באיטיות והתמזג לפתע אחת עם בְּקִיעֵי-הַיַּבָּשָׁה שסללו את דרכו, בִּנְשֹׁב צְעָדָיו. כל נשימה שלה הרגישה פחות סוטרת ומכאיבה, זה מפני שהוא זיהה בין-רגע, שהיא ישנה שינה עמוקה. נעמד מולה והחל להתפאל מיופיה הנדיר. קשה היה להתאפק שלא לנסות ולחוש את עורה המסולסל בציורי-עתק-נושנים וקדומים, כקולמוס של יצירת מפה אסטרולוגית מיוחדת של צורות וסמלי-צופן שלא ראה מעולם ושלא פוענחו – אף לא בגרמי השמים ממסעו הרחוק. מסלולים שהזכירו לו בתחושה עורפית קדומה וראשונית את מלאכת הולדתו ושירת שטחי-מקורותיו, שליווהו בדרכו עד הנה, מכוכב אנטארס. כעת, על-מנת לחוש ביופי המובהק והכה בהיר של גופה הניח ידו על דופן בטנה כשמילאה את זו באוויר לנשימה… אך מיד ופקחה עיניה בבהלה ונעמדה מולו בהתרסה, כפולש בלתי-מוכר שתר לטריטוריה שכניסתו אינה מותרת. רפרוף קל של פחד לא נידף ולא הדיף רחרוח מעמידתו הזקופה של דקריאון למול חרון חוטם-קומתה של אדירת המימדים המקורנפת. עזות המצח של דקריאון, בנסיון שני להניח את ידו על גחונה הצית בה נכונות נוספת לסלקו מן המרחב, שזה עתה נפלש באכזריות.
אך סקרנותו של דקריאון גברה עליו ומבטו הישיר לתוך עיניה, תוך כדי שהוא מעמיק בצבעוניות אישוניה הארפיליות והספירליות הבוהקות. מעשה מחוכם מעין זה להסב את תשומת ליבה בעיניו, שדמו באופן מפליא לעיניה, שיתקו לכמה רגעים בודדים את חום גופה שזה אט אט ממגעו העדין של דקריאון, החל להתקרר. שניהם ברגע זה ידעו, שרגע עוצמתי מעין זה, מסמל עבורם חיבור שאינו עובר בשפתם או בשפה שהכירו עד כה.
בו-בזמן, כשנרגעה בזמנה יצורת-הקרנוף קרה לדקריאון דבר מדהים: אורות נפרצו מתוך צלקותיו, ורידיו התנפחו בעוצמה כה רחבה, צבעי-עתק של יהלומים רב-גוניים רשרשו בצלילים גבוהים וזורמים בקעו מאפרי ומפלחי-גופו-הגולמיים וצורת קומתו עברה מטאמורפוזה ייחודית. הנגיעה המלטפת באיחוד המבט של עיניהם הפעילה, בדיוק רב-תכליתי מטאמורפוזיס, מן הקדומים ביותר. מי שהכיר את מתווה המפה הקוסמולוגית והאסטרולוגית המיתית שעל גופה של יצורת-הקרנוף, היה בנקל מזהה את צורתו של דקיראון: הַגְּרִיפְּהוֹרְס הייחודי, סימן ההיכר של כוכב אנטארס, המעוצב בכל סלעי האוקיינוסים המצולקים והמאובנים, שאפשר אי-פעם לדמיין במרחביו האדירים. החיה המיתית הקדומה המשלבת את כל 'אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים בְּצִבְיוֹן-גּוֹנָהּ' (דינו סוסי הקרנופים, הפראיים הליליים ובני-הירח, גבירות הים והקאירות הסירנות ועיטמי האש).
דקריאון לא ידע שהכח הזה טמון בו, למעשה אף אחד לא ידע, אך יש הסוברים כי זו עבודתם הנבואית והצרופה היטב של הַפֵיּוֹנִּים. אחרים חושבים שזה איחוד נשימתי נשגב של הוריו של שני קטבי כוכב האוויר, הפטוס (אקטוס) ויש גרסאות אחרות, שזהו-יד הגורל ולא יד המקרה, שהושיט ועורר והוביל את הכול. אך בלא-כל-צל-של-ספק, כעת היה ניתן לחוש, בִּבְעִירַת קוֹלְחִין משותפת ועוצמתית של אדמות מתאחדות, ברגע נדיר ובלתי-רגיל זה, המפגיש ביצורת-הקרנוף ובעוף החול, דקריאון.