הקפיצה

צפירות עולות ויורדות מחלחלות אל תוך הרִיק השחור שבראשה. היא שומעת צעקות מלמטה, קריאות ברמקול. היא מתרוממת מסוחררת מהרצפה, מסתבכת בשובל שמלת הכלה היא מדדה אל החלון. אמבולנס, ניידות, מתקהלים ששוטרים במדים כחולים מנסים לפנות. הוא מוטל על גבו בפישוט אברים מוקף גדר משטרתית. הפרח עדיין צמוד לדש חליפת החתן שלו. בצד המדרכה בצד ניידת משטרתית ואמבולנס חונה לימוזינה לבנה מקושטת בסרטים, בלונים צבעוניים מתנופפים.

***

הם בדירה של חברים בקומה העשירית.
"בוא אהובי, צריך לרדת. בעוד חצי שעה מתחיל הטקס!"
"רק רגע", הוא גורר כיסא אל החלון, מטפס עליו וממנו אל אדן החלון, מסתובב אליה בזהירות, מסתכל בעיניה במבטו החם,
"עֶמָנוּאֶלָה, אני אוהב אותך!" מגיע אליה הד קולו כשרגליו, בטנו, חזהו, ראשו נעלמים בזה אחר זה.

***

כבר שלוש שנים היא אלמנה לבנה, נושאת את עתידם כצלב על גבה – הלילות הסוערים שלא יחוו,
מאכלי הפסטה עם הרטבים המיוחדים שלא תבשל לו על פי המתכונים שאמו הפקידה בידיה,
השולחן שלא תערוך ממתינה בסבלנות שישוב מעבודתו, יטביע נשיקה על לחייה והם ישוחחו על
מאורעות היום תוך כדי לגימת יין וסעודה משותפת, ארבעת הילדים שלא תלד לו
מעל לכל – היא לא מבינה!
איך הצהיר שהוא אוהב אותה ורגע אחר-כך הסתלק לו כך סתם, בוגד במימוש האהבה שעליה חלמו
שניהם בערבים?

***

החודשים הראשונים שאחרֵי, המבטים המתחמקים, השיחות בהפסקת הקפה המשתתקות ברגע שהיא נכנסת לחדר, ההתנהגות המתחשבת במופגן, ההצעות לעזרה כאילו היא נכה, ההבטחות שהזמן ירפא את הכאב, הצפייה שסוף סוף תחזור לעצמה, ההתרחקות ממנה כשזה לא מצליח לקרות. היא מוצאת את עצמה בלי אף אחד שיהיה מוכן פשוט להקשיב לה ללא צפיות, הבטחות,
עצות טובות.

מהראי מביטות בה עיניים נעדרות ברק מוקפות עיגולים כהים. לחייה מכחישות
והולכות, השרירים המרימים את זוויות שפתיה מנוונים מחוסר שימוש.
אנשים מסביבה מפגינים דאגה כנה, מציעים פסיכולוגים מצוינים אבל לה אין כוח לְדַבֵּר.

***

הוא יושבת בחדר מול אדם בגיל העמידה בעל זקן שחור ושער מאפיר. עיניו הכהות וחודרות ממיסות את החומה שבנתה סביבה.
היא מספרת לו על האסון. הוא שואל אם אהב אותה. היא עונה בלי היסוס, בטוחה בוודאות אהבתו.
האיש מבקש שתספר עליו.
"הוא היה אדם חופשי ונלהב, נאמן מאד למהותו, מכור לצניחה חופשית, מקדיש לה כמעט כל שעה פנויה, מותיר אותי דואגת לשלומו".
כעבודת בית היא מתבקשת לנסות להיכנס לנעליו.
במשך השבוע היא מנסה לדמות את תחושת החופש בעת צניחה, "כמו ציפור שיכולה להישאר באוויר משוחררת מכבלי כוח המשיכה" היה אומר לה. היא מנסה לחוות את המפגשים שלו עם אנשים, את התחושה שהיא נמצאת אתם בגובה העיניים, לשחזר את ההתלהבות שלו מכל דבר שעשו יחד, את הפאתוס שבו היית מצהיר על אהבתו, את החד-פעמיות של כל התעלסות שלהם.
פתאום היא מרגישה איך שמלת הכלה חונקת אותה.

***

היא מגיעה לאתר שרפת גופות בשמלת הכלה הלבנה. תוך התקדמות איטית לכיוון התנור היא משילה אותה ומגלה שמלה אדומה, קצרה ומחמיאה. את שמלת הכלה היא מקפלת ומניחה על אלונקה. היא מוסעת אל התנור, נבלעת בתוכו. היא יוצאת אל הרוח הרעננה של הבוקר.

שעות מעטות אחר-כך היא על מטוס במדי צניחה. בגובה הנכון הדלת נפתחת, מדריך צניחה נצמד אל גבה. הרוח עוברת בתוכה. עצים ובתים גדלים והולכים במהירות. חופה נפתחת. קצב הנפילה מואט והיא קולטת את חדות הצבע של כל פרח בעשב המוריק מתחתיה, רואה פרפר עף לקראתה.
היא שומעת את קריאתו –
"עֶמָנוּאֶלָה, אני אוהב אותך!" ויודעת שבשם האהבה הזאת הוא קפץ ללא מצנח כדי שנשמתו, חופשית מכבלי הגוף, תתחבר להוויה הנצחית, והוא הותיר לה אותה כמתנה בלתי מחוללת.

בהוקרת תודה עמוקה היא יוצאת למימוש הרפתקת חייה.