צבע אדום-פרק א'

פרק א'
כעבור שבועיים וחצי:
"היא מתעוררת," אמרו כמה קולות בו זמנית,סמוך למיכאלה. "היא מתעוררת."
מיכאלה לא הכירה את הקולות האלה,היא לא הבינה את פשרם.היא פקחה עיניים באיטיות,הדבר הראשון שראתה היה עירוי דם שמחובר לידה.כל גופה כאב.
איפה אני,שאלה את עצמה.
"מיכאלה,מתוקה," אמר קול גברי עמוק, "טוב שהתעוררת."
"מה זה?" שאלה מיכאלה חלושות, "מה קרה לי?"
"הבית שלך נהרס בהפצצה.את הגעת לכאן במצב אנוש,הצלחנו להציל אותך…" אמר הרופא,שוקל אם לספר לה את ההמשך.
"דרך אגב,אני דורון,רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ." אמר דורון,בקול פחות רציני.
"דורון,אני יכולה לקרוא לך ככה,נכון?" אמרה מיכאלה.
"כן,בוודאי." אמר דורון.
"מה קרה להורים שלי,לאחי הקטן?" שאלה מיכאלה,היא קיוותה שהכל בסדר,שלא קרה להם כלום.היא מיהרה לגרש את התסריטים מראשה.
"כן,בעניין הזה…" אמר דורון בהיסוס, "עוד מעט תבוא עובדת סוציאלית שתדבר איתך על הנושא."
"אוי,הנה אני רואה אותה," אמר דורון, "עדינה,תיכנסי לכאן בבקשה."
נשמעו קולות צעדים במסדרון ואז נכנסה העובדת הסוציאלית,עדינה.
"שלום,מיכאלה," אמרה עדינה בחביבות, "דורון,אתה יכול לצאת בבקשה?"
דורון הנהן ויצא מהחדר הלבן,עדינה סגרה אחריו את הדלת.
"שלום,חמודה," אמרה עדינה, "איך את מרגישה?"
"אולי את יכולה לספר לי מה קרה?" שאלה מיכאלה.
"בבית שלכם פגעה רקטה,את נפצעת באופן קשה והעבירו אותך באמבולנס לכאן.היו לך פגיעות בראש וברגליים." אמרה עדינה בקול חלש.
"מה קרה למשפחה שלי?הם בסדר?" שאלה מיכאלה.
"אני מצטערת להודיע לך על זה,אבל המשפחה שלך נהרגה." אמרה עדינה.
"לא…זה לא נכון…" אמרה מיכאלה.היא החלה לבכות,תחילה חרישית ואז הבכי התגבר.
היא החלה לבכות בקול רם,לצרוח,זה לא היה בשליטתה והיא לא הייתה יכולה לעצור את זה.
עדינה הניחה לה לבכות,לשחרר את כל הכאב שהיה אצור בה.
מרוב הבכי והעייפות,היא נשכבה על מיטת בית החולים ונרדמה.לא היה לה כוח.