פרק ב'-סיפור קצר

"טוב,מג לוברטו,ברוכה הבאה," אמר שפרק, "שמי הוא דון שפרק,ואני המחנך של הכיתה.שבי בינתיים בשולחן הזה," הוא הצביע על שולחן ריק "עד שנמצא לך מקום קבוע."
לפתע,הצלצול נשמע.התלמידים התחילו לקום ולסדר את תיקיהם.
"לא כל-כך מהר," אמר שפרק, "שעורי-בית,סכמו את ע"מ 10-20."
כל הכיתה נאנחה,נשמעו פה ושם קולות כעס.
"שיהיה לכם יום נעים," אמר שפרק והוסיף," בנוגע אליכן,ליסבת' ואנדריאה,לא גמרתי איתכן.אני אפנה למנהל ונראה מה אוכל לעשות,בינתיים,יש לכן ריתוק אחרי בית הספר."
"אוף…" מלמלו,אבל הן ידעו ששום דבר לא יוכל לשכנע את שפרק לשנות את דעתו.
שפרק יצא מן הכיתה לכיוון חדר המורים.
ליסבת ואנדריאה הלכו לכיוון מקום הישיבה שלהן.הן ישבו מאחורי רומזרי ומיריאנה.הן הניחו את תיקיהן והחלו לדבר איתן.
"היי.ממש ניצלתן במזל משפרק." אמרה רוזמרי.
"כן,זה בזכות הילדה החדשה." אמרה אנדריאה,תוך כדי צחקוק.
"איך היא נראית לכן?" שאלה מיריאנה.
"היא נראית ביישנית," אמרה ליסבת, "מישהי שלא בטוחה בעצמה."
"בעיניי היא נראית חמודה." אמרה רוזמרי.
"היא לא נראית כמו מישהי שמשתלבת בקלות." אמרה אנדריאה.
"אז מה,זה שהיא נראית ככה לא אומר שזה נכון." אמרה מיריאנה בקצת כעס.
"אולי את צודקת מיריאנה," אמרה ליסבת', "לא תמיד מראה קובע.אבל בכל זאת,הוא חשוב…"
הצלצול לסיום ההפסקה קטע את דבריה של ליסבת',נשמע רעש נערים גוררים רגליים וחוזרים לכיתות.
"מה יש לנו עכשיו?" שאלה רוזמרי,היא הייתה שכחנית מטבעה.
"נראה לי שיש לנו ספרות." ענתה אנדריאה.
"ספריו של ג'ון וויליאמס המהולל…" חיקתה ליסבת' בלעג את המורה לספרות.
דלת הכיתה נפתחה בבת אחת והתלמידים מיהרו להתיישב במקומותיהם, הם ציפו לראות את המורה לספרות,מימי חלנסקי.במקום זה,נראה שפרק כשהוא אוחז בידיו ניירות רבים.הוא צעד במהירות לעבר שולחן המורה.
קולות התמרמרות רבים נשמעו בכיתה,גם ליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה התמרמרו.לא מספיק שסבלו את שפרק במשך שעה,עכשיו יצטרכו לסבול אותו במשך שעתיים.
"שקט בכיתה!!" צעק שפרק,היה לו אף מעוקל ששיווה אימה רבה, "כרגע נודע לי שהמורה לספרות חולה.אני אמלא את מקומה במהלך השבוע.אני מצפה מכם להתנהגות נאותה.ועכשיו,בואו נמשיך בחינוך בנקודה שבה הפסקנו." הוא נעץ מבט מאיים בליסבת' ובאנדריאה.
שפרק המשיך בהכתבה שלו,איזה שעמום,חשבה ליסבת' לעצמה ופיהקה.היא הסתכלה אנה ואנה,בחנה את שלושים התלמידים שישבו רכונים מעל מחברותיהם.
"היי,ליסבת," לחשה אנדריאה והוסיפה, "שמת לב שלשפרק יש שומה ענקית על האף."
"למה את אומרת לי את זה,עכשיו אני אחשוב כל הזמן על השומה שלו." אמרה ליסבת' בחיוך.
"מה פיספסתי?" שאלה בלחש רוזמרי.
"שום דבר,רק שלשפרק יש שומה ענקית על האף," אמרה אנדריאה, "אני חושבת שהיא עומדת להתפוצץ."
רוזמרי ומיריאנה צחקו,הן ניסו להחניק את צחוקן,אך ללא הצלחה.שפרק התקרב בזעם לעבר שולחנן.
"אפשר לדעת מה כל-כך מצחיק!" זעם שפרק.
"כלום,כלום…" אמרה רוזמרי וציחקקה.
"ליסבת' מיכאלסון,אנדריאה לרין,רוזמרי ביקוב ומיריאנה גניו,לאחר סיום השיעור,התלוו אליי לחדר המנהל," נאנח שפרק, "בינתיים,מג לוברטו…"
"כן?" שאלה מג לוברטו בהיסוס.
"תעברי בבקשה ליד אנדריאה.ליסבת,תעברי לשולחן הריק שישבה בו מג לוברטו.אתן כנראה צריכות תזכורת מהו מקומכן." אמר בכעס.
ליסבת' ידעה שאין טעם להתווכח,הוא לא ייענה להפצרותיה.היא שנאה אותו,פשוט שנאה.
היא שמה את התיק על כתפיה ועברה למקומה של מג לוברטו,היא ניסתה לעשות זאת כמה שיותר באיטיות.
אנדריאה חייכה לעברה וזה שיפר במקצת את מצב רוחה.
מג לוברטו התיישבה בהיסוס ליד אנדריאה,הייתה לה תחושה של מחנק בגרון,אך היא התגברה עליו.
"מצויין," אמר שפרק חרישית, "נראה שיש עוד כמה שינויים לבצע."
"ועכשיו,בואו נמשיך!" צעק שפרק,והמשיך להכתיב בקולו המאיים.
מג לוברטו הסתכלה בהיסוס על אנדריאה,היא נראתה כל-כך שונה משאר הבנות.שערה היה צבוע,אך עדיין בלטו ממנו קצוות של בלונד,היא שמה אייליינר והייתה מאופרת.
"היי." אמרה בהיסוס.
אנדריאה הסתובבה והסתכלה עליה ממושכות בעיניה הכחולות, "היי." אמרה לבסוף.
" תזכירי לי איך קוראים לך?" שאלה מג לוברטו בסקרנות.
"אנדריאה," אמרה אנדריאה והוסיפה, "ולך קוראים מג,לא?"
"כן." אמרה מג לוברטו.
"למה עברת לפה?" שאלה אנדריאה.הצלצול נשמע חרישית,כל התלמידים שמחו.
"שקט!" צעק שפרק, "אני מקווה שבפעם הבאה השיעור יתנהל בצורה יותר טובה,בנוגע אליכן," הסתכל על ליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה, "בואו איתי עכשיו לחדר המנהל."
הבנות צקצקו ונראו מעוצבנות,אך לא הייתה להן ברירה.מג לוברטו חייכה חיוך מעודד לעבר אנדריאה.אנדריאה חייכה אליה בחזרה.
ליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה ירדו במדרגות לצדו של שפרק,היה לו מבט חורש רעות.
המדרגות היו אפורות,בית הספר נראה מדכא מבפנים אפילו יותר מבחוץ. הם ירדו לקומת הקרקע ופנו ימינה.זה היה חדר המנהל ג'פרסון,החדר היה קודר ואפרורי,הוא היה מחוץ לתחום.
הבנות נכנסו בצעדים קטנים לחדר המנהל ומאחוריהן שפרק,שהאיץ בהן.
על הכיסא מול הבנות ישב המנהל תומאס ג'פרסון,אבל הם נדרשו לקרוא לו, 'אדוני' או 'אדוני המנהל'.
תומאס ג'פרסון נראה מודאג,הוא ניקה את משקפיו בעזרת מטלית.פניו היו מבוגרים וחרושי קמטים,היה לו שיער לבן,אך הוא שידר עוצמה ונחישות.
"כן," אמר לשפרק, "מה הבעיה?"
"הבנות האלה שפה," אמר שפרק בנימה של כעס, "מפריעות לי להעביר את השיעור.הן מאחרות,מפטפטות וצוחקות."
"מה שמותיהן?" שאל המנהל.
"ליסבת' מיכאלסון,אנדריאה לרין,רוזמרי ביקוב ומיריאנה גניו." ענה שפרק,הוא ביטא את שמותיהן בשנאה כבושה.
"מה יש לכן להגיד על כך?" אמר המנהל לבנות.
לרגע השתרר שקט ואז ליסבת' אמרה, "אדוני המנהל,פרופסור שפרק קצת מגזים,אני ואנדריאה בסך הכל איחרנו."
"לא,לא בסך הכל איחרתן,איחרתן להרצאה!" צרח המנהל ונראה כאחוז טירוף, "וכמובן,גם דיברתן במהלך השיעור!"
"איזה עונש אתה מציע,כבוד המנהל?" שאל שפרק,עיניו נצצו ברוע,והוא הביט בבנות בלגלוג קל.
"בוא נראה,אני מציע ריתוק אחרי בית הספר וכמובן,מלקות." אמר המנהל בפנים חתומות.
"כן,כמובן," אמר שפרק והוסיף, "אני מציע שליסבת' תהיה ראשונה." הוא חייך.
"בסדר,ליסבת' גשי הנה." אמר המנהל לליסבת',לא הייתה לה ברירה והיא התקדמה באיטיות לעבר שולחן המנהל.הוא הוציא מן המגירה חגורה ליסבת' התמלאה באימה.נפוצו בבית הספר סיפורים על חגורתו של המנהל.
"הושיטי את ידייך." אמר המנהל בקור רוח.ליסבת' הושיטה את ידיה,וכמעט מייד הרגישה כאב חד מפלח אותן,היא ניסתה להתעלם מהכאב,לחשוב על דברים אחרים.
טח,טח,השמיעה החגורה.התהליך חזר על עצמו כמה פעמים.
אחרי ליסבת' ניגשו לפי הסדר אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה.
"אני מקווה שלמדתן לקח," אמר המנהל, "לא אסבול דברים כאלה יותר."
"כן." ענו הבנות,הן יצאו מהחדר במהירות. "עד לפעם הבאה." סיננה ליסבת' בשקט.
המסדרון נגלה לעיניהן,המרצפות היו בצבע לבן והקירות אפורים.הוא היה הומה מצעדי ילדים ומקולות דיבור.
"אאו…" סיננה אנדריאה, "תראו מה הוא עשה לי." ידיה היו אדומות וכואבות.
"את רוצה לשטוף אותן במים?" שאלה מיריאנה.
"כן,בואי איתי." אמרה אנדריאה למיריאנה.שתייהן פנו ימינה,לכיוון שירותי הבנות.
"את רוצה לצאת החוצה?" שאלה רוזמרי את ליסבת', "זה יסיח את דעתנו מהכאב."
"כן." אמרה ליסבת'.היא ורוזמרי הלכו לכיוון היציאה.