אנשי הזאב

רצתי בכל המהירות שהצלחתי לגייס. יכולתי להרגיש את הצעדים הכבדים שלהם דרך האדמה, את העלים היבשים תחת רגליהם. המשכתי לרוץ, הסתכלתי ימינה ושמאלה. הרגשתי שהם מתקרבים, שמעתי את הצרחות המטורפות שלהם, את החיה שבתוכם קוראת לצאת החוצה. שתי ידיים הרימו אותי אל ענף של עץ. ישב שם אדם עם עור שזוף, עיניים בהירות, שיער כהה, שיניים צהובות במעט ומחודדות. הוא אחד מהם, הם מצאו אותי, אני חייבת לברוח! התחלתי להרתע ממנו, אבל הוא הניח
את אצבעתו בעדינות על פי, "ששש. תהיי בשקט, אחרת הם ימצאו אותך וזה יהיה הסוף שלך" הוא אמר לי. "אבל אתה לא.." הוא הניד בראשו לשלילה, "אני כן, אבל מהסוג הטוב. זה לא שאנחנו צמחוניים, פשוט אנחנו לא משתוקקים לבשר אדם כל כך. למדנו.. לשלוט בעצמנו.." לפתע נראה שהמבט שלו התערפל. "אז איך קוראים לך?" שאלתי. "גריי, את יכולה לקרוא לי גריי. אני עוזר לאנשים כמוך. אז תגידי, איך הם מצאו אותך?" בלעתי את רוקי, "ובכן.. רבתי קצת עם אמא שלי. היא אמרה לי לזרוק את הזבל אחרי זה, אז יצאתי וזרקתי את הזבל. היער נמצא ליד הבית שלנו. התקרבתי אליו, ממש טיפה. אפשר לומר שהגיע ממנו חום בלתי מוסבר שכזה. ואז הם הגיעו מכל כיוון. רדפו אחריי עד לכאן.." אמרתי. גריי רק הנהן. היה לו מבט מחושב וחכם. "את יודעת למה הם רדפו דווקא אחרייך?" שאל. "בטח שאני לא יודעת כזה דבר.." עניתי. נראה כי חשב שוב. "נערות מסויימות בגיל שלך, חסרות ישע. אני יכול להבין אותם. לא שאני הייתי עושה דבר כזה, אבל זה באמת מאוד הגיוני.." אחזתי בענף שישבנו עליו. הוא היה ענף עבה ומחוספס, ובמכל עבר עטפו אותנו ענפים קטנים יותר ועלים ירוקים שנראו קודרים בשעה הלילית החשוכה הזאת. החלקתי, כמעט נפלתי. גריי תפס בידי במהירות. "תזהרי" הוא אמר. אבל נראה שהם כבר יכלו להבחין שאנחנו כאן, כאשר שמענו לחשושים ונשימות כבדות וטיפוסים קטנים לעבר העץ. הוא תפס בידי וירד מהעץ בתנופה. "בואי, אחריי!" קרא. הוא רץ במהירות, מחזיק ביד שלי, אחיזה חזקה ובטוחה. אני משתדלת לעמוד בקצב המהיר שלו. נראה שהוא ממש התרגש מזה. גם אני התרגשתי, כמובן. ואז הגענו למבוי סתום. בכל זאת, הם היו רחוקים מאיתנו בהרבה. התנשפתי בכבדות. "זו הייתה חתיכת ריצה-" אמרתי במקוטע במקצת. "כן" אמר, אך נראה שלא התנשף בכלל. "אני חושבת שנתחכת מענף או משהו כזה.." הבטתי בחתך מדמם לאורך חצי מבטנו. "זה לא נוראי, אני אעזור לך" הנחת את שתי ידיי סביב אזור השריטה. הוא נאנק. "או, אולי זה יותר עמוק ממה שחשבתי.." התחלתי לחפש משהו שאוכל לחבוש איתו את השריטה. ראיתי שהידיים שלו רועדות והוא נושם נשימות ארוכות ומדודות. לאט לאט, הוא התקרב אליי. "מצטער," אמר. "אבל כשאמרתי שאני מבין אותם.. באמת התכוונתי לזה.." תחילה הוא התחכך בי, לאורך הזרוע שלי. ואז הוא שלף את שיניו החדות המצהיבות, הפראיות, וקרע את בשרי. "גריי!!" צרחתי. צרחה צרודה שכזאת. התנשפתי בכבדות. "אבל אתה- אמרת שאתה יכול לשלוט בזה!" קראתי. "זה תלוי מאוד באיזה מקרים.." אמר בשקט, כמעט ממלמל את דבריו. "לא- בבקשה אל תעשה את זה.." התחננתי בפניו. אבל שום דבר לא עזר. ולאט לאט, הוא קרע את בשרי בצורה מייסרת, בעודי צורחת לשמיים ולכל עזרה אפשרית, אפילו שידעתי שהיום העזרה לא תבוא יותר. "אני מצטער.."