הקרון הנטוש – פרק ג'

בדרך חזרה אל הפסים הוא סיפר לי שהוא מתכוון ללמוד שנה הבאה בתיכון של הישוב.
השפלתי מבט. ידעתי שלא אזכה כנראה ללמוד איתו. רציתי לכעוס עליו, זה הכל בגללו. אבל לא יכולתי. הוא היה כל כך נחמד אליי.
_____________________________________________________________________

"תודה אודי" "מה איתך שיר? מה יש לך להוסיף לדיון בכיתה?"

"אהה.." עניתי בהיסוס. "לא כך הקשבתי המורה. אני מצטערת"

"את צריכה להיות ערנית יותר אם את לא רוצה לרדת בציונים שלך" כאילו שהציונים שלי בשמיים עכשיו.

כל השיעור חשבתי על טל על העיניים הירוקות שלו ועל השיער המתולתל.. איך שנגב את השריטה מהקרון..
אני כל כך מתגעגעת אליו..

שוב סוף הלימודים וכמובן לפרדס..
_____________________________________________________________________

"שיר?"

"טל?" "מה אתה עושה פה?"

"אמרתי לך, אני אוהב לטייל פה" הוא אמר, וקטף שזיף מן העץ.

"קחי" הוא אמר והושיט את ידו לכיווני.

"לא תודה, אני לא אוהבת.."

"אנ חוזר לפסים, רוצה לבוא לראות?" הוא שאל.

"בטח, למה לא" הוספתי.

__________________________________________________________________

בדרך לפסים הרשתי לעצמי לשאול אותו על מה שחשבתי לאחרונה..

"אממ טל?"

"כן?"

"מה הסיפור של הקרון ההוא?"

דמעות כמעט הציפו את עיניו, העיניים שלו נצצו..
הבנתי שעלי לעזוב את העניין אך תגובותיו מאוד סקרנו אותי..

"טוב לא חשוב" אמרתי ותפסתי את מקומי על הגבעה הקטנה שמשקיפה על הפסים, איפה שאני תמיד יושבת וצופה בו..