יחפה בגשם

"תצאי החוצה ילדה חצופה !" קולה של האם נשמע בברור מדלת היציאה של הבית.
הגשם שטף את הרחובות, והברקים נשמעו חזקים.
האם פתחה את הדלת בכעס, וזרקה תיק גדול על הדשא הרטוב. התיק נפל ובפתח הקטן שלו, נפלה שמלה יפיפיה. האם תפסה בכוח את ידה של הנערה ודחפה אותה החוצה. הנערה דרכה יחפה על הדשא, שערה נרטב מטיפות הגשם, והרוחות חדרו לבשרה. עינייה התמלאו בדמעות ולא יכלה לדבר
"את לא נכנסת לפה יותר" אמרה האם, והצביעה על הריצפה החלקה של הבית
"לא אמא.." אמרה הנערה בקול כואב עם עיניים רטובות בדמעות, והושיטה את שתי ידייה קדימה כדי לחבק את גופה
"תתרחקי ממני !" צעקה האם, ברק אכזרי נשמע וגרם לשתיהם לשתוק. האם הביטה בתוך עינייה השבורות של הנערה בשתיקה של רגע
"לא אסלח לך" לחשה האם וטרקה את הדלת. הנערה נשארה עומדת בחושך
"אני אוהבת אותך.." לחשה ורגלייה התמוטטו. רגעים ארוכים נשארה על הדשא חלשה, רטובה בכל גופה.
היא הושיטה את ידה אל התיק, קמה על רגלייה והתחילה ללכת אל השביל.
היא צעדה יחפה על הכביש השחור, השמלה הלבנה שלבשה נדבקה לגופה וקור איום חיבק אותה.
שערה נדבק על לחייה הרטובות, ולא הפסיק לעוף מהרוח.
היא עצרה ליד ספסל ישן וישבה עליו. התיק נשאר על המדרכה ליד הרגל היחפה שלה.
דמעה זלגה על לחייה, ולא יכלה להתאפק והתפרצה בבכי.
שקט ברחוב, בודדה ורועדת יושבת שם לבד.
צעדים נשמעו מרחוק, מטרייה שחורה נראת מרחוק, היה קשה לה להביט אליו מרחוק.
לאט לאט הצליחה לראות בחור לבוש במעיל חום עשיר, מטרייה שחורה, ונעליים מבריקות.
הוא עצר ליד הספסל, והרים את ראשו והביט בה. פנים עדינות וזוהר בפניו.
עינייה נפרעו והבריקו כשהסתכלה לתוך עיניו, חיוך של מלאך נפרס על פניו.
הוא הושיט באיטיות את ידו אליה, כף ידה הקרה החזיקה את ידו וקמה מהספסל הרטוב.
הבחור עזב את ידה והרים את התיק בידו, וסימן לה לבוא אחריו.
הנערה החזיקה את זרועו והלכה אחריו צעדיו.
לעולם לא תשוב עוד לביתה, ולא תראה את הפנים הקרובות לה מהכל.
ליד הדלת נשארה השמלה היפיפיה שלה, רטובה ומלוכלכת שם היא תישאר עד שתשוב חזרה.