מונולוג אישי

מכירים את התחושה הזאת של הכעס? התחושה שמשהו מתנפח בך, אתה כמעט ולא שולט בעצמך, הפגיעה באנשים, פיזית ומילולית נעשית קלה הרבה יותר, ה"לך תזדיין" פתאום יוצא מהפה בקלות מרשימה, אופוריית הזעם משתחררת בגוף כשאתה מקלל, כשאתה בועט, תרתי משמע. אני כותב מהכעס הזה, זעם אפילו, זעם שעלה מהתכתבות עם נערה בת גילי, תלמידת כיתה י'. את הנערה, שבואו ונקרא לה "טל" (כי ככה באמת קוראים לה) הכרתי באחד מהאתרים השטחיים האלה לבני נוער, שכל מה שתמצאו בהם הוא שאלות בסגנון "מתי מתחילה העונה החדשה של האח הגדול?" וכדומה. נכנסתי לאתר הזה רק כדי להכיר מישהי חמודה, "להעביר איתה את הזמן בנעימים". תגידו מה שתרצו, שאני מחפיץ נשים, שאני שוביניסט, שאני לא רואה את הערך שטמון בכל אדם, אבל תכלס' – אני שם רק כדי למצוא זיון, להעביר את המרירות המשפילה של "בתול בין החבר'ה".
מעניין, אני חושב שנרגעתי קצת, המילים עדיין נשפכות ממני לתקתוק המקשים של המקלדת, אבל אותה תחושה של זעם משחרר כבר חלפה לה. לא נורא, נחזור לסיפור. אז ה-Гусь הנידון (כי היא באמת נראתה כמו ברווז) היה נורא דביק. אחרי שתי פגישות שבהן באמת כייפתי החלטתי שניפרד. זה היה לקוני, קצר. המשכנו לדבר ורק אז התחלתי להבין על מה נפלתי. שיא החכמה שנפלטה מפיה הייתה בתשובה שלה לשאלה שלי "מה את קוראת?". היא ענתה "אני לפעמים קוראת כתבות ב-Ynet, חדשות" (שימו לב שאת הפסיק הוספתי אני, שכן אני לא בטוח שהיא אי פעם שמה לב לקיומם של סימני הפיסוק). התקרית הקטנה הזאת הכניסה אותי לזעם, אותו הזעם שכל כך מקל עליי פתאום, משחרר את כל החרא שהיה בפנים. יופי, הכעס מתחיל לחזור כשאני נזכר בה. פנינת החכמה הזאת שטל הפיקה, חוץ מלעורר בי את הכעס – עוררה בי גם את המחשבה, דבר שמשום מה נעדר מטל עצמה. חשבתי לעצמי: מה עם כל שאר בני הנוער בישראל? רובם בורים, את זה אני כבר יודע. חוץ מזה אני גם יודע שרובם שותי אלכוהול, מעשנים, ערסים, פרחות, שרלילות וכמה מוזרים – חבורה עליזה בהחלט. חשבתי על כמה תלמידים מהכיתה שלי, שההורים שלהם קנו להם טלפונים חכמים (ועל מגיפת המוצרים ה"חכמים" יש לי גם מה לומר). הטלפונים האלה פתאום עשו מהפכה אמיתית בעולם התקשורת. כשיישום (ואם לא ידעתם שיישום זה "אפליקציה" בלעז – גם אתם יכולים ללכת להזדיין) מראה מתי משתמש מסויים היה מחובר לאחרונה, מודיע לך שההודעה ששלחת באמת נקראה, כשהיישום הזה מצלצל ומודיע על כל הודעה חדשה – אתה מחובר לתמיד. אתה חייב לענות מיד, כי כבר ראו שקראת את ההודעה ולא נעים להתעלם ולא לענות מיד. אתה תמיד זמין לכל מי שרוצה לדבר איתך, לא משנה מה אתה עושה – לומד, אוכל, מחרבן, כי בהשמע הצלצול אתה תרוץ ישר לראות מה כתבו לך. אז כשכמעט וכל העם היושב בציון מחזיק באיזה טלפון "חכם" (שהופך אותך לטיפש) באמת מובן מה הולך. כש-91 אחוזים מהתלמידים בבתי הספר התיכוניים מודים שהם משתמשים בטלפון נייד במהלך שיעור (ותאמינו לי – הם לא מסכמים ככה חומר) אפשר להבין למה אנחנו טפשים. וגם אתה, כבוד השר לשעבר ח"כ גדעון סער, יכול ללכת להזדיין, כי שמגיעות תוצאות שקריות בנוגע לדירוג שלנו במבחני המתמטיקה (עלאק מקום שביעי) ואתה רץ ומציג את זה, וכולם מלקקים לרפורמה החדשה שהבאת, ולשיפור המדהים – אתה אולי מבין באמת שאתה לא שווה כלום. כי כשבכל שיעור 27 תלמידים מכל שלושים משתמשים בנייד, רק כדי לכתוב סטטוסי "עד מתי" סטייל גולני – אתה מבין שלא היה ולא נברא. כי כשמורים נאבקים כדי להשיג משמעת מינימלית בשיעור, שלא לדבר על "ללמד" – אי אפשר אפילו להכנס למאייה העליונה בדירוג העולמי. וגם על המורים יש לי מה לומר. כשהמורה שלי ללשון משתמשת בשעה שלמה מהשיעור כדי לספר על החתונה שלה ולהראות תמונות ממנה בטלפון החכם שלה, ואח"כ, כשהיא מבינה שעוד חודש וחצי בגרות והציונים של כל הכיתה מגרדים מלמטה את העובר – היא פתאום נהיית גם כלבה נבזית. כן, תלמיד קרא למורה שלו "כלבה", כי היא לא מנסה אפילו ללמד. למזלי לשון זה הנושא החלש יותר אצלנו, יחד עם חינוך גופני – שם המורה עצמו סובל מהשמנת יתר רצינית.
אז על מה אני כועס? על הטפשים שקוראים ל'אח הגדול' "ניסוי חברתי מעניין", ומעריצים איזה חתיכת חרא טיפש מבית שמש, רק בגלל שהוא הכי "גבר" שם. אני כועס גם על רמי לוי, שמרעיל את הנוער שלנו בטלפונים חכמים במחיר ששווה לכל כיס. אני כועס על גדעון הסער המתיפייף, על המורה שלי ללשון ועליכם, עם ישראל, שהפך מעם הספר לעם הטאץ'.