בתוך משולש 12

יום רגיל למדיי,דניאל שוב חזר לביית החולים,לביקורת.ישבנו,בחדר ההמתנה..דניאל הביט בי וחייך,מלטף את פניי באצבעו..
הוא לא רצה לפגוע בי..הפציעות שלו החלימו,לאט לאט,אבל,משהו הכאיב לו בכל זאת.והרופאים לא רצו לשחרר אותו הבייתה.קצב ליבו האיץ פתאום.הוא נשם בכבדות..כשהוא בעצמו אמר לי שהוא חש כאילו,משהו נקרע אצלו בפנים. הם אשפזו אותו,בעקבות כך.פתאום,היה לו חום גבוה..אני הרגשתי שאמא שלו,יודעת משהו, שאני לא ידעתי.לא סיפרו לי כלום.הוא נראה לי כל כך חיוור פתאום..נהייתי מודאגת..רופאים נכנסו ויצאו מהחדר שלו..אבל,נראה היה לי שזה משהו,שהם ידעו,כבר לפניי השחרור מביית החולים..
חשבתי שאולי,היה סיבוך כלשהוא.שוב דימום..או זיהום בדם.לא ידעתי כבר מה לחשוב..
חשבתי שאולי יש לו,בעיות בלב.אבל,הם לא סיפרו לי כלום..
הרופא דיבר איתי על מצבו של דניאל..
"מתי משחררים אותו?" שאלתי.
"לא בקרוב.."אמר הרופא..
"למה?" שאלתי.."מה אתם מסתירים ממני?"
"..אני לא יודע אייך לספר לך,אבל,גילינו משהו,בבדיקות הדם שלו.לגמרי במקרה."סיפר לי.
"מה גיליתם??..מה יש לו?" נבהלתי.
"לין…"אמר הרופא,"כדאי שתשבי.."הבנתי שזה אות מבשר רעות.
"מדוע אתם לא משחררים אותו?"שאלתי.."הוא מתאושש יפה."
"הרבה מהפציעות שלו לא מחלימות כצפוי.."אמר הרופא.
"הוא יחלים בסוף.."אמרתי..
"כשפצעים לא מחלימים זה מדד חמור.זה, מראה על הפרעה בדם."אמר הרופא,רציני.
"מה…?מה אתה בעצם מספר לי,ד"ר?"שאלתי מבוהלת,רועדת כולי..
"לין……..לדניאל יש סרטן."בישר לי הרופא.
"מה???"קראתי..מקווה שזה רק חלום רע.,כשדמעות בעיניי.
"אני מצטער..שלא סיפרנו לך קודם.."אמר..
"איזה סוג של סרטן?" שאלתי נסערת.
"סרטן דם.מהסוג האלים ביותר.."ענה..הבנתי,שיש סיכוי,שאני עומדת לאבד אותו..והפעם לנצח.
כשלאחר מיכן..דיברתי עם דניאל..כשאני כבר יודעת ,למה אימו הביטה בי כך.היא לא כועסת עליי..היא פשוט עצובה,כי הבן שלה חולה.חולה מאוד.
"מתוקה שלי.."פנה אליי דניאל.."אני צריך לדבר איתך על משהו.."קולו,רעד.
"אתה לא צריך לומר מילה נוספת.אני יודעת.אני יודעת שאתה חולה."אמרתי,בדמעות.
"לין.."קרא,"אני לא מתכוון לוותר.אני אלחם."
זו בדיוק התגובה שציפיתי לשמוע ממנו.ידעתי,שאיפו שהוא בפנים,הוא חזק.הוא לוחם.
"אני אבוא איתך לטיפולים."הבטחתי.
"אני לא יודע אם כדאי לך.."הוא נאנח.."אני לא רוצה שתראי אותי במצב כזה."
"כדאי לך כבר עכשיו,לחפש תורם.למח עצם."הצעתי..
כשבאותו לילה,לא נרדמתי..בכיתי במשך,לילה שלם..פוחדת לאבד אותו למחלה הנוראית הזו.אני אלחם איתו,ואנחנו נצליח.ננצח.
אימו, דיברה איתי,בבית החולים…
"אני מתנצלת.."היא אמרה בפניי.."שלא סיפרתי לך.הוא בעצמו,חשש לספר לך.."
"אז, אילצת אותו,לשקר לי?"שאלתי,פגועה.
"זה קשה.."נאנחה.."לא ידענו אייך להתמודד עם זה.."
"בסדר.."חיבקתי אותה,"נעבור את זה ביחד.."
במשך,כל ערב,ישבתי ליד מיטתו של דניאל,אוחזת בידו.הטיפולים,טרם החלו.
שנינו פחדנו..ממה שמצפה לנו.אך,האהבה,החזיקה אותנו ביחד..מאוחדים.ליבי עם ליבו.
עדיין,הדרך להחלמה,ארוכה..

.